ברנרד ליבגוד: הרופא שאבחן ארגונים
ב-19 בספטמבר 1931 פתח רופא הולנדי בן עשרים ושש בית בבוש אן דואין (Bosch en Duin) עבור שישה ילדים עם מוגבלויות. עשרים ושלוש שנים לאחר מכן, לאחר שהעביר את המוסד לידיים אחרות, הוא הקים מכון שעשה משהו שאיש לא ניסה קודם לכן: לטפל בחברה כפי שלמד לטפל בילד — כאורגניזם בעל ביוגרפיה, העובר שלבים, ושניתן לסייע לו במעברים שאינו מסוגל לצלוח לבדו. נקודת המוצא של ברנרד ליבגוד הייתה שעסקים מתבגרים, ושרוב המשברים שלהם הם התפתחותיים.
סומטרה, וגוף שנלמד מחדש
הוא נולד ב-2 בספטמבר 1905 במדן, סומטרה, שבהודו המזרחית ההולנדית, לאב עיתונאי ואם מורה. בגיל שנתיים חלה בכולרה חריפה וששרד אותה עם שיתוק בצד אחד של גופו; הוא נאלץ ללמוד ללכת מחדש, והצליח בכך עד גיל ארבע. זו אינה עובדה שראוי להעניק לה משקל מופרז, אך חיים שנבנו כולם סביב הרעיון שהתפתחות היא רצף של ספים הנחצים בעזרת אחרים החלו בסיף מילולי מאוד. הוא למד בבית ספר בג'אווה לפני שעבר להולנד.
רפואה, ואוצר מילים שני
הוא החל בלימודי רפואה בחרונינגן (Groningen) ב-1924, קיבל דוקטורט ב-1928 והשלים את לימודי הרפואה באמסטרדם ב-1930. באותה תקופה נחשף לאנתרופוסופיה — התנועה האזוטרית של רודולף שטיינר (Rudolf Steiner) — ובמיוחד לחינוך המרפא האנתרופוסופי, וזה הוביל לשינוי כיוון בחייו המקצועיים. בשנת 1939 קיבל דוקטורט גבוה יותר עם תזה על טיפול במוזיקה. הוא היה, לפי הכשרתו ואינסטינקטיו, פסיכיאטר; מה שהאנתרופוסופיה העניקה לו היה אוצר מילים שני, המאורגן סביב שלבים, מקצבים וספים, שאותו ייישם בסופו של דבר הרחק מחוץ לתחום הרפואה.
חייו הפרטיים סומנו מוקדם. אשתו הראשונה, טרוס הינזה (Truus Hinze), נפטרה בגיל עשרים ושלוש לאחר לידה. ב-1935 נישא לנל שטבורן (Nel Schatborn), שהעניקה לו את היציבות שממנה יצאה לפועל שאר עבודתו.
זוננהאוס (Zonnehuis)
הזוננהאוס, שנוסד ב-1931 בבוש אן דואין, היה מוסד פנימייתי לחינוך מרפא לילדים עם מוגבלויות. הוא גדל — בית שני, וולדהיים (Veldheim), נוסף ב-1933 — ובסופו של דבר עבר לזייסט (Zeist) כזונהאוזן וולדהיים שטייניה (Zonnehuizen Veldheim Steinia). ליבגוד ניהל אותו עד 1954. סביבו החל לבנות את המוסדות האחרים שיאפיינו את שיטתו: "בית ספר חופשי" (Vrije School), הגרסה ההולנדית לחינוך ולדורף, בזייסט ב-1932; הרבה מאוחר יותר, ב-1971, את ה"מכללה החופשית" (Vrije Hogeschool) בדריברחן (Driebergen), המציעה שנת לימודים הכנתית של הכוונה ועיצוב תרבותי; וב-1973 אקדמיה חופשית להכשרת מורים, כיום Hogeschool Helicon.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ה-NPI
ב-1954 הקים את מה שנחשב בעיניו למפעל חייו: ה-Nederlands Pedagogisch Instituut (המכון הפדגוגי ההולנדי), מכון לפיתוח ארגוני, ששכן מאוחר יותר בזייסט. הוא הוביל אותו במשך שבע-עשרה שנים. טענת היסוד שלו הייתה שניתן להחיל את הפרקטיקות של פסיכולוגיה התפתחותית וחינוך מרפא על חברות, משרדים ממשלתיים ובתי חולים — שארגון הנמצא בצרה לרוב אינו מנוהל רע אלא מתוזמן רע, תקוע בין שלב חלוצי שצמח ממנו לבין שלב מובחן שטרם הגיע אליו, ושעבודתו של היועץ קרובה יותר לזו של רופא מאשר לזו של מהנדס. הוא הציג זאת ב"הארגון המתפתח" (The Developing Organisation), שפורסם ב-1969, והפך לטקסט המכונן של אסכולה הולנדית מובחנת לייעוץ ארגוני.
מעבודתו של ה-NPI עם עמיתים עלתה הגישה המוכרת מאוחר יותר כ"תיאוריה U" (Theory U), שפותחה ופורסמה לאחר מכן כקונספט ניהולי משפיע על ידי אוטו שארמר (Otto Scharmer) ב-MIT — וכך הפך פסיכיאטר אנתרופוסופי הולנדי לאחד מאבותיו של אחד ממסגרות המנהיגות הנלמדות ביותר בעשרים השנים האחרונות.
שלבים
הרעיון שאיחד הכול היה השלב. "שלבי הילדות" (Phases of Childhood), שפורסם ב-1946, תורגם לשמונה שפות; ספרו על שלבי החיים הבוגרים לאחת-עשרה. הוא טען שלביוגרפיה אנושית יש מבנה קריא — תקופות של שבע שנים, משברים בצמתים צפויים מראש, משימות השייכות לעשורים מסוימים — ושגם החינוך וגם הניהול משתבשים כאשר הם מתעלמים מהמקום שבו נמצא אדם או מוסד בפועל. ב-1983 פרסם את "אדם על הסף" (Man on the Threshold), אחד מבין כמה ספרים שבהם הממד הרוחני של המערכת הוא מפורש ולא רק מרומז.
פרופסור ועובד ציבור
הממסד ההולנדי התייחס אליו ברצינות. הוא מונה לפרופסור מן החוץ לפדגוגיה חברתית בבית הספר לכלכלה של הולנד ברוטרדם ב-1955, ופרופסור לכלכלה חברתית בטוונטה (Twente) בין 1961 ל-1973, שם כיהן כדיקן המחלקה לכלכלה והופקד על הקמת פקולטה למדעי החברה. בין 1968 ל-1976 עמד בראש ועדה ממשלתית לשינוי החינוך ההולנדי; בין 1977 ל-1981 ישב בוועדה לרפואה אלטרנטיבית. הוא עוטר בפרס Gouden Ganzenveer, הפרס התרבותי ההולנדי המוענק עבור גוף עבודה שלם.
מדוע ברנרד נחשב לגאון
ההישג האינטלקטואלי האמיתי הוא ההעברה: ליבגוד לקח מודל התפתחותי שנבנה עבור בני אדם אינדיבידואלים — שלבים, ספים, משברים שהם סימנים לצמיחה ולא לכישלון — והחיל אותו בקפדנות על מוסדות, בתקופה שבה החשיבה הניהולית הייתה מכנית באופן מוחלט. זהו מהלך מושגי אמיתי, והוא עבד, במובן היחיד שחשוב לרעיונות יישומיים: יועצים שהשתמשו בו הפיקו תוצאות, מכון החזיק מעמד במשך עשורים, אוצר המילים של שלבי החלוציות, הבידול והאינטגרציה נכנס לניהול האירופי, ושושלת של השפעה עוברת מה-NPI שלו לתיאוריה U ומשם לבתי ספר למנהל עסקים ברחבי העולם. הוא גם ניחן בכישרון מעשי נדיר — הוא הקים דברים והם שרדו אחריו, חמישה או שישה מהם, בתחומי החינוך המרפא, ההוראה, ההשכלה הגבוהה והייעוץ.
יש להציג את טיעוני הנגד ביושר. המסגרת נשענת על אנתרופוסופיה, גוף דוקטרינה ללא בסיס אמפירי; שלבי שבע השנים הם טענה, לא הוכחה, והם קרובים להיות בלתי ניתנים להפרכה. קריאה עוינת תטען שליבגוד סיפק טיפולוגיה מספקת מבחינה רוחנית שמנהלים מצאו בה משמעות מסיבות שאינן קשורות לאמיתותה, ושהחלקים בהגותו המצוטטים ביותר כיום הגיעו לעולם דרך עיבודו של שארמר ולא דרך טיעוניו שלו. הוא לא היה מדען ולא התנהג ככזה. מה שהוא היה זה סינתטיסט ובונה מוסדות בעל עוצמה יוצאת דופן, והפסיקה הכנה היא שהגאונות שלו הייתה ארגונית ודמיונית ולא ראייתית.
מורשת
ליבגוד נפטר ב-12 בדצמבר 1992 בזייסט, בן שמונים ושבע, בעונת חג המולד שאותה ציין בתשומת לב מיוחדת במשך ארבעים שנה. ה"זונהאוזן", ה"ווריאה הוגסקול", האקדמיה להכשרת מורים ומסורת הייעוץ שהקים כולם האריכו ימים אחריו, וכך גם הספרים, שנותרו בדפוס בתריסר שפות. תרומתו המתמשכת היא שאלה ולא תשובה, וכיום שואלים אותה באופן שגרתי בחדרים שמעולם לא שמעו את שמו: לא מה לא בסדר בארגון הזה, אלא בן כמה הוא, ומה הוא מנסה להיות.