בניטו חוארס: רועה הצאן שהוציא להורג קיסר
בניטו חוארס (Benito Juárez) החל את חייו כאנאלפבית, דובר שפת זפוטק (Zapotec) בלבד, שעסק ברעיית צאן ובעבודת שדות תירס בכפר הררי במדינת אואחאקה (Oaxaca); הוא סיים את חייו כנשיא שהעמיד קיסר אירופי מול כיתת יורים מקסיקנית. בין שתי עובדות אלו טמונה אחת הקריירות הפוליטיות הבלתי סבירות ביותר ביבשת אמריקה – יתום ילידי שלמד ספרדית, משפטים ומנגנוני מדינה מודרנית עד כדי יכולת לדחות בקשות חנינה מראשי מדינות אירופה ולעמוד מאחורי החלטתו.
מרועה צאן לסמינריסט ועורך דין
חוארס נולד ב-21 במרץ 1806 בסן פבלו גואלטאו (San Pablo Guelatao), אואחאקה, להורים איכרים בני זפוטק, והתייתם בגיל שלוש; הוא עבד בשדות עד גיל 12, אז עבר לעיר אואחאקה כעובד משק בית. מעסיקו, פרנציסקני חילוני בשם אנטוניו סלנואבה (Antonio Salanueva), מימן את לימודיו בסמינר החל מ-1821, אך לאחר שש שנים של לימודי תיאולוגיה נטש חוארס את הכמורה לטובת המכון לאמנויות ומדעים, שם קיבל תואר במשפטים ב-1832 והוסמך לעריכת דין ב-1834. הוא בנה את קריירת המשפט המוקדמת שלו בייצוג כפריים ילידים, תוך דגילה במה שכינה "שוויון בפני החוק אל מול זכויות היתר המשפטיות המתמשכות" שמוסדות התקופה הקולוניאלית עדיין העניקו לכנסייה ולצבא.
מושל, גולה ושר
חוארס עלה בסולם הפוליטיקה של אואחאקה – תובע מדינתי, מחוקק, ושופט אזרחי וכלכלי – לפני שנבחר למושל אואחאקה ב-1847, שם חיסל את הגירעון המדינתי, בנה תשתיות וכתב קודים אזרחיים ופליליים חדשים שהפכו את המדינה לדגם ליברלי. הדיקטטור אנטוניו לופס דה סנטה אנה (Antonio López de Santa Anna) הגלה אותו ב-1852, וחוארס בילה חלק מהגלות בגלגול סיגרים בניו אורלינס לפני שהמרד של תוכנית איואטלה (Plan of Ayutla) ב-1855 הפיל את סנטה אנה ואפשר לו לחזור; הנשיא החדש, חואן אלברס (Juan Álvarez), מינה אותו לשר המשפטים.
"לה רפורמה" והמלחמה שהציתה
כשר משפטים, חיבר חוארס את "חוק חוארס" (Juárez Law), ששלל מהכמורה ומהחיילים את הפטור ההיסטורי שלהם מבתי דין אזרחיים – מתקפה ישירה על זכויות היתר מהתקופה הקולוניאלית שעזרה להצית את מלחמת הרפורמה במקסיקו בין ליברלים לשמרנים. כאשר הנשיא איגנסיו קומונפורט (Ignacio Comonfort) התפטר בעיצומו של הסכסוך, חוארס, כראש בית המשפט העליון, ירש חוקתית את הנשיאות ב-21 בינואר 1858. הוא הוביל את הממשלה הליברלית מווראקרוס בעוד השמרנים החזיקו במקסיקו סיטי, והוציא צווים ביולי 1859 להפרדה מוחלטת בין דת למדינה, להלאמת רכוש הכנסייה ולשלילת סמכותה על רישומי נישואין ומרשם אזרחי. כוחות ליברליים כבשו את מקסיקו סיטי בחג המולד של 1860, וחוארס זכה בנשיאות באופן סופי ב-1861.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →נסיגה, התנגדות וממשלה בדרכים
החלטתו של חוארס ב-1861 על מורטוריום לתשלומי חובות חוץ נתנה לצרפת, בריטניה וספרד עילה להתערבות צבאית; בריטניה וספרד נסוגו, אך צרפת המשיכה, וספגה תבוסה מפורסמת בפואבלה ב-5 במאי 1862 – הנחגגת עד היום כסינקו דה מאיו – לפני שכבשה את מקסיקו סיטי בשנה שלאחר מכן. הצרפתים הכתירו את הארכידוכס מקסימיליאן פון הבסבורג (Maximilian von Habsburg) כקיסר מונרכיה מקסיקנית בובתית ב-1864. במקום להיכנע, נסוג חוארס צפונה, והעביר את ממשלתו בזה אחר זה לסן לואיס פוטוסי, סלטיו, מונטריי, צ'יוואווה, ולבסוף לאל פאסו דל נורטה, כשהוא ממשיך לנהל את ההתנגדות המזוינת הרפובליקנית ממה שהיה, במשך שנים, למעשה ממשלה שנודדת בעגלות. הוא מצא בעל ברית אידיאולוגי מעבר לגבול בדמותו של אברהם לינקולן (Abraham Lincoln), שממשלת האיחוד שלו אהדה את מאבקו של חוארס נגד מונרכיה הנתמכת על ידי אירופה, גם בזמן שניהלה את מלחמת האזרחים שלה.
הוצאתו להורג של קיסר
עם סיום מלחמת האזרחים האמריקנית ונסיגת התמיכה הצרפתית, האימפריה של מקסימיליאן קרסה; הוא נלכד בקרטרו ב-14 במאי 1867, ונשפט לצד הגנרלים המקסיקנים תומאס מחיה (Tomás Mejía) ומיגל מירמון (Miguel Miramón) באשמת בגידה. חוארס דחה כל בקשת חנינה, כולל פניות רשמיות מממשלות אירופיות רבות, וכל השלושה הוצאו להורג על ידי כיתת יורים ב-19 ביוני 1867 – החלטה שזעזעה את בירות אירופה אך ביססה את תדמיתו של חוארס כמנהיג שלא יכופף את הריבונות המקסיקנית בפני נימוסי מלוכה. הוא חזר למקסיקו סיטי ב-15 ביולי 1867, לחגיגות המונים.
נשיאות שהתעלתה מעל ריסונה העצמי
חוארס החל קדנציה חוקתית חדשה בדצמבר, ארגן מחדש את כספי הממשלה וצמצם את הצבא תוך התמודדות עם מרידות ילידים מתמשכות, כולל מלחמת הקאסטות ומרידות היאקי – סכסוכים שבהם מדינתו הליברלית והריכוזית מצאה את עצמה מדכאת את סוג האוטונומיה הילידית שמוצאו שלו היה עשוי לרמוז שיגן עליה. עמיתיו הליברלים האשימו אותו יותר ויותר בנטיות אוטוקרטיות, במיוחד לאחר שביקש להרחיב את סמכויות הנשיא ב-1868. כאשר התמודד לבחירה מחדש ב-1871 מבלי להבטיח רוב חוקתי, הקונגרס נאלץ לבחור בו, מה שהוביל את בן בריתו לשעבר, פורפיריו דיאס (Porfirio Díaz), לפתוח במרד "תוכנית לה נוריה" (Plan de La Noria) בנובמבר – אתגר מזוין מאותו מחנה רפורמיסטי שחוארס הנהיג פעם, שעדיין לא נפתר כאשר חוארס מת מהתקף לב ב-18 ביולי 1872, בגיל 66.
מדוע בניטו מכונה גאון
טענת הגאונות של חוארס נשענת על המרחק העצום שעבר ועל המשקל ההיסטורי של פועלו בהגיעו ליעדו: יתום ילידי שלימד את עצמו ספרדית ומשפטים עד לרמה שהובילה רפובליקה מודרנית, הביסה פרויקט אימפריאלי אירופי על אדמת מקסיקו, ושברה לצמיתות את אחיזת הכנסייה הקתולית בחוק האזרחי המקסיקני – הישגים שהפכו אותו, על פי רוב הדעות, לנשיא המקסיקני הפופולרי ביותר במאה ה-19 ולאדם היחיד שיום הולדתו הוא חג לאומי מקסיקני. הוא נזכר מעל הכל כהתגלמות הריבונות הלאומית המתנגדת להתערבות זרה, סמל המופעל על ידי מנהיגים מקסיקניים מכל הקשת הפוליטית מאז. טיעון הנגד הכן הוא שאותו אדם שבנה את הקריירה שלו בהגנה על זכויות כפריים ילידים בפני החוק בילה את שנות נשיאותו המאוחרות בדיכוי מרידות ילידים כראש מדינה, וששנותיו האחרונות היו מסומנות באותן האשמות על חריגה אוטוקרטית ומניפולציה אלקטורלית שהוא עצמו הטיח פעם בקודמיו – בן בריתו לשעבר פורפיריו דיאס נטל נשק נגדו ב-1871 בדיוק על בסיס האשמה זו, ודיאס המשיך לשלוט במקסיקו כדיקטטור במשך למעלה משלושה עשורים, תוך שימוש חלקי בתקדימים הריכוזיים של חוארס כדגם.
מורשת
חוארס מת בעודו בתפקיד, יורשו היה סבסטיאן לרדו דה טחאדה (Sebastián Lerdo de Tejada), והוא נקבר בהלוויה ממלכתית בפנתאון סן פרננדו במקסיקו סיטי. דיוקנו מופיע על מטבע מקסיקני, שמו מעטר ערים ומוסדות ברחבי המדינה, והפרדתו המשפטית בין דת למדינה נותרה יסודית לרפובליקה המקסיקנית המודרנית – מורשת בטוחה מספיק כדי לשרוד את העובדה שהמערכת הפוליטית שבנה הולידה עד מהרה את הדיקטטורה עצמה, תחת דיאס, שמפעל חייו נועד למנוע.