בנדיקטוס דה שפינוזה: החרם שעשה פילוסוף
ב-27 ביולי 1656 הוציאו זקני קהילת "תלמוד תורה" באמסטרדם כתב חרם נגד בנו בן ה-23 של סוחר, כשהם מציינים את "הכפירות המתועבות" ו"המעשים המפלצתיים" שלו. הם לא פרטו מה אמר. הם לא היו צריכים: החרם היה מן החמורים ביותר שהוציאה הקהילה מעולם, והוא מעולם לא בוטל. הצעיר לא המיר את דתו, לא מחה ולא עזב את הארץ. הוא החל ללטש עדשות, אימץ את הצורה הלטינית של שמו, והקדיש את שני העשורים הבאים לכתיבה שקטה של הספר שיהפוך אותו, לדברי הגל, לנקודה שבה הפילוסופיה או מתחילה או נכשלת.
בנו של הסוחר מאמסטרדם
ברוך אספינוזה נולד באמסטרדם ב-24 בנובמבר 1632, למשפחה יהודית-פורטוגזית שנמלטה מאינקוויזיציה וחיה במשך דורות כמרנוסים – נוצרים כלפי חוץ ויהודים בסתר – בטרם הגיעה לסובלנות היחסית של הרפובליקה ההולנדית. אביו מיכאל היה סוחר משגשג ודמות בולטת בקהילת "תלמוד תורה"; אמו חנה דבורה מתה בצעירותו, ואביו נישא מחדש. הנער עבר בבית הספר של הקהילה, למד עברית, תורה ואת פירושי רש"י. הוא למד גם לטינית, בערך מ-1654 עד 1657, אצל פרנציסקוס ואן דן אנדן (Franciscus van den Enden), ישועי לשעבר בעל מוניטין של רדיקליות, ולאחר מכן השתתף בשיעורים בפילוסופיה קרטזית בליידן. הלטינית, ומה שנפתח בעזרתה, הם שגרמו לנזק.
החרם
החרם הוטל ב-1656 והסיבות מעולם לא צוינו רשמית, אך הן קריאות במה שהמשיך לכתוב: הוא כפר בכך שאלוהים הוא בן-אדם בעל תכליות, כפר בהישארות הנפש האינדיבידואלית במובן כלשהו המקובל, וכפר בכך שהמשפט העברי חוקק באלוהיות לכל הזמן. הנידוי ניתק אותו ממשפחה, ממסחר ומקהילה במכה אחת. הוא הגיב בארגון מחדש של חייו סביב המינימום הנדרש כדי לחשוב. מ-1656 התפרנס מליטוש עדשות אופטיות – עבודה טובה מספיק עד שכריסטיאן הויגנס (Christiaan Huygens), בונה הכלים הטוב ביותר באירופה, שבח אותה – ועבר בזו אחר זו לריינסבורג (1660–1661), פורבורג (1663–1670) ולבסוף להאג, שם חי עד מותו.
חיים המאורגנים סביב חירות
הוא לא היה נזיר. הוא התכתב עם הנרי אולדנבורג (Henry Oldenburg), מזכיר החברה המלכותית, ועם הסוחרים-התיאולוגים פיטר באלינג (Pieter Balling) ויאריג ייאלס (Jarig Jelles), הרופא לודוויק מאייר (Lodewijk Meyer), ובני שיח עוינים כמו ווילם ואן בלינברך (Willem van Blijenbergh); לייבניץ, שהשתוקק בסתר לעותק של ה"אתיקה" תוך כדי ביקורת על שפינוזה בפומבי, בא לראותו ב-1676. ב-1670 הציעה לו אוניברסיטת היידלברג קתדרה לפילוסופיה. הוא סירב לה, כנראה מתוך הערכה ששכר יבוא עם מגבלות על מה שיכול לומר. זו הייתה הקבועה בחייו: כל סידור שעשה נועד להגן על חירותו להתווכח.
אלוהים, או הטבע
ה"אתיקה", שהושלמה ב-1674 ופורסמה רק לאחר מותו, כתובה בצורה של הגיאומטריה של אוקלידס – הגדרות, אקסיומות, טענות, הוכחות – וטוענת מסקנות שהזדעזעה מהן מאת המאה שלה. יש רק עצם אחד: אינסופי, מסובב עצמו, קיים בהכרח. קרא לזה אלוהים או קרא לזה טבע, Deus sive Natura; שתי המילים מכנות את אותו הדבר. כל דבר אחר שקיים – כוכבים, מדינות, בני אדם – הוא אופן סופי של אותו עצם יחיד, המובע דרך תכונותיו, שמהן אנו מכירים שתיים, מחשבה והתפשטות. "כל מה שישנו, הוא באלוהים, ושום דבר אינו יכול להתקיים או להיות מנוסח בלי אלוהים."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ההשלכות מגיעות עד הסוף. שום דבר אינו מקרי: "דברים לא יכלו להיות מופקים על ידי אלוהים בשום דרך אחרת או בסדר אחר." אין תכלית אלוהית, אין תכנית, אין נס המובן כהשעיה של חוק הטבע. מחשב וגוף אינם פועלים זה על זה, מפני שהם אינם שני דברים: הנפש האנושית היא הרעיון של הגוף האנושי, אותה מציאות הנקראת תחת תכונה שונה. כל דבר שואף להתמיד בהווייתו שלו – conatus – והתשוקות, שהן מה שקורה כאשר דברים חיצוניים פועלים עליהם ואיננו מבינים כיצד, הן צורה של שעבוד. חירות אינה היעדר סיבתיות אלא החזקת רעיונות הולמים. המצב הגבוה ביותר העומד לרשותו של אדם הוא scientia intuitiva, ועימו האהבה השכלית של אלוהים, amor Dei intellectualis: ראיית קיומו של האדם תחת אספקט של נצח ומציאת שלום ששום מזל אינו יכול להפר.
הספר המסוכן ביותר באירופה
לפני ה"אתיקה" פרסם, בעילום שם, את ה"מאמר התאולוגי-מדיני" (1670). הוא טען כי כתבי הקודש הם מסמך היסטורי שיש לקרוא כמו כל אחד אחר, שמשה לא כתב את התורה, שנבואה היא דמיונית יותר מאשר ידע עליון, שניסים כהפרות של הטבע אינם מתרחשים, וכי המסר המלא של התנ"ך מצטמצם לאהבת אלוהים ואת רעך. מכאן הסיק מסקנה פוליטית: המדינה צריכה להיות חילונית, סובלנית, וצריכה להגן על חירות המחשבה, שכן קהילה המדכאת פילוסופיה הורסת את השלום שלה. הספר גונה מעבר לגבולות הדת ובסוף נאסר. כך היה כמעט לגבי כל דבר אחר שכתב.
מות הספרים והספרים שלאחר המוות
שפינוזה מת ב-21 בפברואר 1677 בהאג, בגיל 44, ממחלת ריאות, כנראה שחפת ואפשר שמוחמרה על ידי שנות שאיפת אבק זכוכית. הוא נקבר בניווה קֶרק (Nieuwe Kerk) ארבעה ימים לאחר מכן. חבריו אספו מיד את כתבי היד שלו והוציאו את ה"אפירה פוסטומה" (Opera Posthuma) בלטינית ובהולנדית – ה"אתיקה", ה"מאמר המדיני" הבלתי גמור, הדקדוק העברי הבלתי שלם. רשויות חילוניות והכנסייה הקתולית אסרו את הכרך. עותקים הופצו בכל זאת.
מדוע בנדיקטוס נקרא גאון
המילה הוצאה עליו בנדיבות ועל ידי אנשים רציניים. הגל: "אתה או שפינוזיסט או שאינך פילוסוף כלל." נובאליס כינה אותו "האיש השיכור מאלוהים". דלז, ב-1968, קרא לו "נסיך הפילוסופים". גתה זקף לזכות ה"אתיקה" את סידור מחדש של חייו הפנימיים; היינה שיבח אותו באריכות; בורחס כתב עליו שני סונטות; איינשטיין אמר כי עמדתו הדתית היא אמונה ב"אלוהי שפינוזה המתגלה בהרמוניה המסודרת של מה שקיים".
האיכות המסוימת היא ארכיטקטונית: היכולת לקחת מספר קטן של הגדרות וללחוץ עליהן, מבלי למצמץ, לכל מסקנה שהן גוררות – כולל המסקנות שעלו לו בקהילה שלו, בביטחונו ובקוראיו. מרבית הפילוסופים עוצרים כאשר הנחה מובילה למקום בלתי נסבל. שפינוזה לא עצר.
מקרה הנגד ההגון הוא שהשיטה שבה בטח אינה פועלת כפי שהובטח. ההוכחות הגיאומטריות לעיתים קרובות אינן עוקבות; האקסיומות אינן ברורות מאליהן למי שאינו מקבל את המערכת כבר; וקוראים התווכחו במשך שלוש מאות שנה על מה הן בעצם התכונות. הפיזיקה שלו הייתה קרטזית והיא מיושנת. ההכרחיות שלו יושבת בצורה מגושמת עם אתיקה שמבקשת מאתנו לשאف. הוא לא ייסד בית ספר בימיו, והמוניטין שלו נותר רדום ברובו עד למחלוקת הפנתאיזם הגרמנית של שנות ה-80 של המאה ה-18 שהחייתה אותו – מה שאומר שהדמות הנישאת היא בחלקה בנייה של קוראים מאוחרים שנזקקו לו.
מורשת
ביקורת המקרא, ליברליזם חילוני, וכל ניסיון עוקב לתאר את אלוהים ללא האנשה עוברים דרכו. רבקה גולדשטיין כינתה אותו "היהודי הרנגאד שנתן לנו את המודרניות", וזו הפרזה של נקודה אמיתית. הולנד שמה אותו על שטר אלף הגילדן שלה וקראה על שמו את פרס המחקר הגבוה ביותר שלה – כבוד ציבורי לאדם שהמאה שלו ניסתה למחוק.