בן אוקרי: ילד הרוח שכתב מחדש את הריאליזם הניגרי
אזארו (Azaro), המספר של "הדרך הרעבה" (The Famished Road), הוא אָבּיקוּ (abiku) – ילד רוח, לפי הקוסמולוגיה של בני היורובה (Yoruba), שמת ונולד מחדש פעמים רבות, ומתקיים בו-זמנית בעולם החיים ובעולם הרוחות. בן אוקרי בנה רומן שלם, וחלק ניכר מהמוניטין הספרותי שלו, על החופש הנרטיבי שהנחת יסוד זו פותחת: סיפור שיכול לנוע ללא התראה בין שחיתות פוליטית בשכונת עוני ניגרית לבין שוק של רוחות רפאים, ומתייחס לשניהם כאל מציאותיים במידה שווה. כאשר חבר השופטים של פרס בוקר (Booker Prize) העניק לאוקרי את הפרס בשנת 1991 עבור אותו רומן, הם תגמלו לא רק סיפור, אלא היגיון חלופי שלם למה שרומן אפריקאי יכול לעשות.
ממינה לאסקס
אוקרי נולד ב-15 במרץ 1959 במינה, במה שהיה אז האזור הצפוני של ניגריה הקולוניאלית. הוא בילה חלק מילדותו המוקדמת בלונדון לפני שמשפחתו חזרה לניגריה, שם גדל בצל מלחמת האזרחים הניגרית (מלחמת ביאפרה), חוויה של אלימות וקריסה חברתית שתצוץ שוב ושוב ביצירתו הבדיונית. הוא למד במכללת אוֹרוּהוֹבּוֹ (Urhobo College) בווארי לפני שחזר לאנגליה ללמוד באוניברסיטת אסקס (University of Essex) בקולצ'סטר.
רומנים מוקדמים: שחיתות פוליטית דרך דימויים סוריאליסטיים
אוקרי פרסם את הרומן הראשון שלו, "פרחים וצללים" (Flowers and Shadows), בהיותו בן עשרים ואחת בלבד ב-1980, ואחריו את "הנופים שבפנים" (The Landscapes Within) ב-1981. שניהם השתמשו בדימויים סוריאליסטיים וחלומיים כדי לבקר שחיתות ואי-סדר בפוליטיקה הניגרית הפוסט-קולוניאלית, וביססו מוקדם את הטכניקה שתגדיר את יצירתו הבוגרת: שימוש במצבי נרטיב לא-ריאליסטיים ורוויי רוחות, לא כקישוט אקזוטי אלא כייצוג מדויק יותר של האופן שבו הניגרים עצמם תפסו לעיתים קרובות את עולמם, שבו הגבול בין הפיזי לרוחני היה נקבובי ולא קבוע. קובצי הסיפורים הקצרים שלו "תקריות במקדש" (Incidents at the Shrine) (1986) ו-"כוכבי העוצר החדש" (Stars of the New Curfew) (1988) הרחיבו זאת, ובחנו את מה שמבקרים תיארו כ"קשר החיוני בתרבות הניגרית בין העולם הפיזי לעולם הרוחות".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →"הדרך הרעבה" ופרס בוקר
"הדרך הרעבה" (1991) היה פריצת הדרך של אוקרי ונותר ההישג המגדיר שלו. הספר, שמסופר על ידי אזארו, ילד הרוח המנווט בעיר ניגרית כאוטית ומוכת עוני על סף עצמאות, שוזר יחד אלגוריה פוליטית, פולקלור ודימויים הזייתיים לכדי מרקם נרטיבי רציף אחד, ומסרב לסמן גבולות ברורים בין הממשי לעל-טבעי. הוא זכה בפרס בוקר ב-1991, מה שהפך את אוקרי, בן השלושים ושתיים, לאחד הזוכים הצעירים ביותר בתולדות הפרס וביסס אותו בינלאומית כאחד המתרגלים המובילים של מה שמבקרים מכנים ריאליזם מאגי אפריקאי – אף שאוקרי עצמו התנגד לתווית זו, בטענה שמה שנראה כקסם בעיני קוראים מערביים הוא, בתוך תפיסת העולם של בני היורובה שעליה נשען הרומן, פשוט ריאליזם שלם יותר. הוא המשיך את סיפורו של אזארו בשני ספרי המשך: "שירי כישוף" (Songs of Enchantment) (1993) ו-"עושר אינסופי" (Infinite Riches) (1998).
מכלול יצירה רחב
הסיפורת של אוקרי מאז התפרסה על פני תחומים רבים: "אהבה מסוכנת" (Dangerous Love) (1996) חזר ובחן את הרומן המוקדם שלו "הנופים שבפנים"; "ספר כוכבים" (Starbook) (2007) הוא סיפור אהבה מיתי הממוסגר כמשל אפריקאי; "אמן החופש" (The Freedom Artist) (2019) הוא משל דיסטופי פוליטי יותר בגלוי על אמת, כליאה ואמנות תחת שלטון סמכותני. לצד הסיפורת, אוקרי פרסם רבות כמשורר – האוספים כוללים את "קינה אפריקאית" (An African Elegy) (1992), "טיסה מנטלית" (Mental Flight) (1999), ו-"קומו כאריות" (Rise Like Lions) (2018), האחרון שבהם הוא פואמה באורך ספר שנכתבה בחלקה בתגובה לאלימות משטרתית ותסיסה אזרחית – וכמסאי, בעיקר ב-"דרך להיות חופשי" (A Way of Being Free) (1997), אוסף מסות על אמנות, דמיון והתפקיד האזרחי של סיפור סיפורים.
נושאים וסגנון
המהלך המגדיר של אוקרי הוא סירובו להתייחס לרוחני ולפוליטי כאל רבדים נפרדים: רעב, שחיתות ואלימות בסיפורת שלו מתוארים באותה שפה רציפה כמו רוחות רפאים, רוחות שוק וגלגול נשמות, מכיוון שעבור תפיסת העולם שממנה שואבת הסיפורת שלו, הם מעולם לא היו נפרדים מלכתחילה. הפרוזה שלו דחוסה, פיוטית, ולעיתים קרובות מנותקת במכוון ממכניקת עלילה קונבנציונלית, ומעדיפה צבירה וחזרה – סגנון הקרוב יותר לסיפור סיפורים בעל-פה ולמיתוס מאשר למסורת הריאליסטית של הרומן האנגלי שירש מהשכלתו.
מדוע בן אוקרי מכונה גאון
הישגו המרכזי של אוקרי היה צורני ופילוסופי כאחד: הוא בנה מצב נרטיבי שבו הקוסמולוגיה הרוחנית האפריקאית אינה מתפקדת כקישוט פולקלוריסטי המונח על עלילה ריאליסטית, אלא כהיגיון המושל בסיפור עצמו – דרך חדשה באמת לייצג את החוויה האפריקאית הפוסט-קולוניאלית, שחבר השופטים של פרס בוקר זיהה ב-1991 כמשהו שמעבר לריאליזם קונבנציונלי או פנטזיה קונבנציונלית. התעקשותו ששיטה זו אינה "ריאליזם מאגי" שיובא ממודלים אמריקאים לטיניים אלא ביטוי ישיר של קוסמולוגיית היורובה, מעניקה ליצירתו ספציפיות שעומדת בפני סיווג קל. הטיעון הנגדי ההגון הוא שהסגנון הדחוס והפיוטי של אוקרי משך גם ביקורת ממשית: מבקרים מסוימים מוצאים את הפרוזה שלו מוגזמת ואת העלילות שלו מפוזרות, כשהן מתעניינות יותר באווירה ובחזרה מאשר בהנעה נרטיבית, והתוצרת שלו שאחרי "הדרך הרעבה" – כולל שני ספרי ההמשך של אזארו – התקבלה בדרך כלל כפחות חיונית מהמקור, מה שמרמז על סופר שפריצת הדרך הייחודית שלו לא זכתה להשוואה מאז. השאלה האם השיטה שלו מהווה הרחבה קבועה של אפשרויות הרומן או סגנון שהשתכלל פעם אחת ואז חזר על עצמו עם תשואות פוחתות נותרה שאלה ביקורתית פתוחה באמת.
מורשת
הזכייה של אוקרי בפרס בוקר הפכה אותו לאחד הסופרים האפריקאים המשמעותיים ביותר שפרצו לתודעה הספרותית המערבית המרכזית בעידן הפוסט-קולוניאלי, ו"הדרך הרעבה" נלמד כיום רבות כטקסט יסוד של הסיפורת האפריקאית העכשווית. התעקשותו על המציאות הרוחנית והפוליטית כבלתי נפרדות השפיעה על דור של סופרים אפריקאים ומהגרים המחפשים צורות נרטיביות הולמות לתפיסות עולם שהריאליזם הספרותי המערבי לא נבנה במקור כדי להכיל.