בלה בארטוק: המלחין שיצא אל השטח עם פונוגרף
בקיץ 1904 ציתת בלה בארטוק למטפלת מטרנסילבניה, לידי דוסה, ששרה לעצמה. מה ששמע לא דמה כלל למוזיקה ה"הונגרית" של אולמות הקונצרטים – אידיום להקת הצוענים שליסט וברהמס שאלו ושכולם האמינו בו. היא הייתה עתיקה יותר, מודאלית וזרה לחלוטין. הוא בילה את שלושת העשורים הבאים בגרירת פונוגרף בעל גלילי שעווה ברחבי הקרפטים בעקבותיה, ובנה מחדש את ההרמוניה המערבית מתוך מה שהביא עמו הביתה.
עילוי מהבנאט
בלה ויקטור יאנוש בארטוק נולד ב-25 במרץ 1881 בנאג'סנטמיקלוש, באזור הבנאט שבאוסטרו-הונגריה, כיום סאניקולאו מארה ברומניה. אביו, גם הוא בלה, ניהל בית ספר חקלאי ומת לפתע ב-1888, כשהילד היה בן שבע. אמו, פאולה ווייט (1857–1939), הייתה ממוצא מעורב גרמני, הונגרי, סלובקי ופולני, והיא זו שלימדה אותו. לדבריה, הוא היה מסוגל להבחין בין קצבי ריקוד שונים בפסנתר עוד בטרם ידע לדבר במשפטים שלמים; בגיל ארבע ידע בעל פה ארבעים יצירות. הוא נתן את רסיטל הפומבי הראשון שלו בגיל אחת עשרה בנאג'סולוש, כשהוא מבצע בין היתר את יצירתו שלו "מהלך הדנובה", שנכתבה כשהיה בן תשע.
בודפשט וקודאי
מ-1899 עד 1903 למד באקדמיה המלכותית למוזיקה בבודפשט – פסנתר אצל אישטוואן תומאן, שלמד אצל ליסט, והלחנה אצל יאנוש קסלר. שם פגש את זולטאן קודאי, שהפך לשותף ולחבר של חייו. הצלחתו הציבורית הראשונה הייתה קושוט (1903), פואמה סימפונית לכבוד גיבור המהפכה ההונגרית.
הפונוגרף בקרפטים
מ-1908 יצאו בארטוק וקודאי יחד אל השטח, אספו מנגינות מגיאריות, סלובקיות, רומניות ובולגריות והקליטו אותן על גבי פונוגרפים של אדיסון במקום לסמוך על תווים, שהיו משטחים כל דבר זר. הם מצאו סולמות פנטטוניים עם קווים מקבילים קרובים במסורות אסייתיות. טענתו של בארטוק לגבי ערכה של עבודה זו הייתה ישירה: אידיומים עממיים יכלו לשחרר מלחינים "מעול העריצות של המפתחות המז'וריים והמינוריים". חוקר הפולקלור צ'ארלס סיגר, אדם שלא הרבה במחמאות, כינה אותו "אחד מגדולי אספני השדה של המחצית הראשונה של המאה ה-20".
יצירות הבמה שאף אחד לא רצה
טירת כחול-זקן (1911), האופרה היחידה שלו, נדחתה על ידי ועדת האמנויות היפות ההונגרית כלא ראויה לבמה והמתינה עד 1918 לביצוע בכורה. הבלט הנסיך העץ בא בעקבותיו בשנים 1914–16. המנדרין המופלא, שנכתב בין 1918 ל-1926 תחת לחצם הנראה לעין של סטרווינסקי ושנברג, עוכב בשל תוכנו המיני.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →צירים, להבי סכינים ומוזיקת לילה
היצירות הבוגרות מהונדסות מבחינה מבנית: צירי סימטריה ופרופורציות של חיתך הזהב מארגנים את מוזיקה לכלי מיתון, כלי הקשה וצ'לסטה (1936) ואת הדיברטימנטו לתזמורת מיתרים (1939). ששת רביעיות המיתרים – 1909, 1917, 1927, 1928, 1934, 1939 – החיו זאנר שהיה רדום ונותרו עמוד השדרות של המוניטין שלו. את קנטטה פרופנה (1930) כינה האני מאמין האישי שלו. הוא טען כי המוזיקה שלו היא טונאלית בעודו כמעט לעולם אינו משתמש בהרמוניה מז'ורית ומינורית רגילה, אלא פועל באמצעות סולמות פנטטוניים, אשכולות צלילים וכתיבה פולימודלית. הוא הכה במצילתיים באמצעות להבי סכינים. אופן "מוזיקת הליילה" שלו יצר דיסוננסים מצמררים מתחת לצלילי טבע ומנגינות בודדות. מיקרוקוסמוס, שישה כרכים מדורגים לפסנתר, הפך לספר הלימוד הסטנדרטי של המאה, ועבור ילדים כלל שמונים מנגינות עממיות אותנטיות לידיים קטנות.
הוראה, נישואים וסירוב
הוא לימד פסנתר באקדמיית ליסט מ-1907, דבר שחייב אותו לוותר על מסעות ההופעות; פריץ ריינר, גאורג שולטי, ג'רג' שאנדור ולילי קראוס עברו בסטודיו שלו. ב-1909, בן עשרים ושמונה, נשא לאישה את מרטה ציגלר בת השש-עשרה; בנם בלה השלישי נולד ב-1910. הוא התגרש ביוני 1923 וחודשיים לאחר מכן נשא את תלמידתו לפסנתר בת התשע-עשרה דיטה פאסטורי, שילדה את פטר ב-1924. גודל כקאתולי, הוא הפך לאתאיסט בבגרותו המוקדמת והתגייר לאוניטריות ב-1916. הוא אספתי חרקים.
לאחר ששפך היטלר לשלטון ב-1933 סירב בארטוק להופיע בגרמניה וניתק קשרים עם מוציא לאור הגרמני שלו. בצוואתו מאוקטובר 1940 ביקש שלא תהיה רחוב בהונגריה הנושא את שמו כל עוד עדיין ישנם כאלה הנושאים את של מוסוליני או היטלר.
ניו יורק
הוא ודיטה היגרו באוקטובר 1940 והתיישבו בניו יורק. אוניברסיטת קולומביה העניקה לו מלגה של 3,000 דולר בשנה למחקר מוזיקה עממית, והזוג קטלגו שירים סרביים וקרואטיים בספריות האוניברסיטה. הוא זכה להערכה כפסנתרן וכחוקר אך התעלמו ממנו במידה רבה כמלחין. כתפו החלה להתקשות בסוף 1940; חום הגיע ב-1942; באפריל 1944 חזרה האבחנה כלוקيمיה. בדחיפת הכנר יוזף סיגטי והמנצח פריץ ריינר, הוא הפיק את קונצ'רטו לתזמורת (1943), הסונאטה לכינור סולו (1944) והקונצ'רטו השלישי לפסנתר (1945), האחרון שנכתב כהפתעת יום הולדת לדיטה. הקונצ'רטו לויולה נותר בלתי גמור והושלם על ידי תלמידו טיבור סרלי. הוא מת ב-26 בספטמבר 1945, בן שישים וארבע. עשרה אנשים הגיעו להלוויה.
מדוע בלה מכונה גאון
שתי יכולות נבדלות, שנדיר למצוא באדם אחד. הראשונה היא מדעית. בארטוק סייע בייסוד מה שהפך לאתנומוזיקולוגיה כדיסציפלינה מחקרית, ודירוגו של צ'ארלס סיגר אותו בין גדולי האספנים של מחצית המאה הוא הערכה טכזית מצד מומחה, ולא נימוס. השנייה היא סינתזה קומפוזיציונית. אנתוני טומאסיני מנסח זאת בצורה הנקייה ביותר: בארטוק "הסמיך דורות של מלחינים מאוחרים לשלב מוזיקה עממית ומסורות קלאסיות מכל תרבות שהיא ביצירותיהם". הוא לא ציטט לחנים כפריים באופן קישוטי, כפי שעשתה המאה התשע-עשרה. הוא פירק את הסולמות, הקצבים וההרגלים המרווחים שלהם ובנה מחדש את השפה ההרמונית מן החלקים, והפיק מוזיקה שאינה טונאלית במובן של ספר הלימוד ואינה א-טונאלית.
הטענה הנגדית מתקיימת בתוך ההישג עצמו. מילטון בביט התנגד בדיוק לתערובת – לכך שברטוק שילב שיטות טונאליות וא-טונאליות בתוך יצירות בודדות – והסיק כי "הפתרון של בארטוק היה ספציפי, לא ניתן לשכפל אותו". שיטה שאף אחד אחר אינו יכול להשתמש בה היא סוג מוגבל של פריצת דרך, והוא לא ייסד שום אסכולה. ההכרה בחייו הייתה דלילה עד כדי כך שמת בארץ זרה עם עשרה אבלים, והיצירות המבוצעות ביותר כיום, קונצ'רטו לתזמורת מעל הכל, הן הנגישות ביותר ולא הרדיקליות ביותר. המילה ניתנת להגנה כאן, אך היא שייכת לחיים הכפולים של אספנים ומלחינים, ולא לאף מחצית העומדת בפני עצמה.
מורשת
הוא הוצא מהקבר בבית העלמין פרנצקליף בניו יורק ב-1988 ונקבר מחדש לאחר הלוויה ממלכתית בבית העלמין פארקארטי בבודפשט, לצד דיטה, שמתה ב-1982. פסלים ניצבים בבודפשט, פריז, לונדון, בריסל, טורונטו, טימישוארה וינה. הוא נכנס להיכל התהילה של המוזיקה הקלאסית האמריקאית ב-1999, ויצירותיו עברו לרשות הציבור של האיחוד האירופי ב-1 בינואר 2016.