ביי דאו: המשמר האדום שהפך למשורר המסוכן ביותר בסין
באפריל 1989, מפגינים שמילאו את כיכר טיין-אן-מן נשאו כרזות המצטטות שורה אחת משיר שנכתב שלוש-עשרה שנים קודם לכן: "אני לא מאמין". השיר היה "התשובה", ומחברו, משמר אדום לשעבר שהפך למשורר דיסידנט הכותב תחת שם העט ביי דאו, היה במערב ברלין כשנכנסו טנקים לכיכר באותו יוני. לא יורשה לו לחזור הביתה במשך שבע-עשרה שנים. מעטים המשוררים שמילותיהם נישאו לרחוב על ידי תנועה שהממשלה שלהם ריסקה אז בכוח – ופחות מכך שרדו כדי לכתוב על כך מגלות.
חינוך של משמר אדום
ביי דאו נולד בשם זאו ז'נקאי (Zhao Zhenkai) ב-2 באוגוסט 1949, בבייג'ינג, למשפחה עם שורשים משני צידי השברים הסיניים המרכזיים של המאה ה-20: אביו ייסד את חברת הביטוח העממית של סין, אמו הייתה רופאה, הקו האבהי שלו ירד מפקידי שושלת צ'ינג, וסבו מצד אמו הצטרף לאגודת טונגמנהוי המהפכנית של סון יאט-סן ב-1911. בגיל 16, כשמאו השיק את מהפכת התרבות ב-1966, ביי דאו הצטרף למשמרות האדומים ולקח חלק באלימות המוקדמת של התנועה, כולל השפלה פומבית וכליאה של שכנים. כשהמפלגה הקומוניסטית פירקה את תנועת המשמר האדום ב-1967 וב-1968, הוא נשלח לעבוד כפועל בניין מחוץ לבייג'ינג במשך שנים – חוויה שהפכה את אמונותיו הפוליטיות לחלוטין והפנתה אותו נגד האידיאולוגיה שעזר לאכוף.
התשובה
באפריל 1976, ביי דאו הצטרף להפגנות הספונטניות בכיכר טיין-אן-מן באבל על מותו של ראש הממשלה ג'ואו אנלאי, אירוע שהתקשה להתנגדות גלויה, אם כי קצרה, למדינה המאואיסטית. מתוך החוויה הזו הגיעה "התשובה", השיר שבו הוא נותר ידוע ביותר, סירוב בוטה למוחלטות האידיאולוגית של שנות מהפכת התרבות שהושווה מאוחר יותר על ידי מבקרים ל"Blowin' in the Wind" של בוב דילן בשל הדרך שבה דור שלם אימץ את שורותיו כשלהם. לאחר מותו של מאו מאוחר יותר באותה שנה, השליטה התרופפה בקצרה, וב-1978 ביי דאו ועמיתו המשורר מאנג קה (Mang Ke) ייסדו את כתב העת הספרותי המחתרתי "ג'ינטיאן" ("היום"), ופרסמו והפיצו אותו על "חומת הדמוקרטיה" המפורסמת של בייג'ינג. כתב העת הציג לקוראים קבוצה של משוררים – גו צ'נג (Gu Cheng), דואו דואו (Duo Duo), יאנג ליאן (Yang Lian), שו טינג (Shu Ting) ביניהם – שסגנונם המטאפורי-צפוף והמכוון דחה את הריאליזם הסוציאליסטי הפשוט שהמדינה דרשה; מבקרים כינו בביטול את הסגנון menglongshi, שירה "ערפילית" או "מעורפלת", והשם נדבק כשלה של התנועה. הרשויות אסרו את "ג'ינטיאן" ב-1980, והשירה של ביי דאו עצמו נאסרה לחלוטין במהלך דיכוי "זיהום רוחני" ב-1983–84, אם כי היא כבר החלה להופיע בתרגום לאנגלית עד 1983.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →טיין-אן-מן וגלות
בפברואר 1989, ביי דאו ויותר משלושים סופרים עמיתים עתרו בפומבי לשחרור הדיסידנט הכלוא ויי ג'ינגשנג (Wei Jingsheng), חלק מגל של התנגדות אינטלקטואלית גלויה שהזינה את הפגנות הסטודנטים באותו אביב. כשמפגינים מילאו את כיכר טיין-אן-מן באותו אפריל, הם דקלמו והציגו שורות משיריו של ביי דאו, במיוחד "התשובה" ו"הצהרה", והפכו את המרד הספרותי הפרטי שלו מלפני עשור לסיסמה פוליטית ציבורית. ביי דאו היה במערב ברלין כשהממשלה שלחה חיילים וטנקים לכיכר ב-4 ביוני, אירוע שתיאר מאוחר יותר פשוט כסיוט שהותיר אותו מדוכא לחלוטין. הממשלה הסינית אסרה את חזרתו, הפרידה אותו במשך שנים מאשתו ומבתו הצעירה, והוא בילה את שנות ה-90 במעבר בין סקנדינביה, פריז, הולנד וארצות הברית, כשהוא מחיה את "ג'ינטיאן" ככתב עת של גולים באוסלו ב-1990 ומייסד את הפרלמנט הבינלאומי של סופרים ב-1993 כדי לתמוך בסופרים אחרים בסכנה. ניסיון ב-1994 לחזור לסין הסתיים במעצרו ובגירושו.
בנייה מחדש של חיים בגלות
משפחתו של ביי דאו הורשתה סוף סוף לעזוב את סין ב-1995, אם כי נישואיו הסתיימו לאחר מכן. בתמיכת מלגת גוגנהיים מ-1998, הוא בילה מספר שנים בדייוויס, קליפורניה, והמשיך להחזיק במשרות הוראה במכללת בלויט, אוניברסיטת סטוני ברוק ואוניברסיטת נוטרדאם, בנוסף למשרות אורח מוקדמות באוניברסיטת אלבמה, אוניברסיטת קליפורניה, דייוויס, ואוניברסיטת דורהאם באנגליה. ב-2001, כשאביו חולה אנוש, הוא קיבל אישור לבקר בבייג'ינג בפעם הראשונה מאז 1989 – חוויה שהזינה את ספר זיכרונותיו "שער העיר, היפתח". הממשלה הסינית התירה את חזרתו הקבועה ב-2006; הוא התיישב במקום זאת בהונג קונג בשנה שלאחר מכן, וקיבל מינוי באוניברסיטה הסינית של הונג קונג, שם הוא נותר פרופסור של כבוד למדעי הרוח, והפך לאזרח ארצות הברית בהתאזרחות ב-2009.
פואטיקה שנבנתה מתוך שבר
חוקרי עבודתו של ביי דאו, כולל המתרגמת והמבקרת בוני ס. מקדוגל (Bonnie S. McDougall), מתארים את שירתו כתגובה מורכבת ללחצים של חברה אכזרית, קונפורמיסטית ומושחתת, כזו המאשרת אינדיבידואליות במצב א-פוליטי חיצוני שנקרא, בהקשר, כחתרני עמוק. פסוקיו מתנגדים לדקדוק קונבנציונלי – נושא, זמן ומספר נותרים לעיתים קרובות חמקמקים, מעברים לא מסומנים – שבר פורמלי שהוא הציע שהוא הכרחי מכיוון שהכאב של דיכוי פוליטי הוא אינטנסיבי מדי מכדי ששפה קונבנציונלית תוכל להכיל. סגנון זה הפך אותו למועמד מוזכר תמידית לפרס נובל לספרות, כבוד שמעולם לא קיבל, לצד רשימה ארוכה של הכרות בינלאומיות אחרות: פרס PEN/ברברה גולדסמית' לחופש הכתיבה ב-1990, דוקטורט של כבוד מאוניברסיטת בראון ב2011, וזר הזהב של ערבי השירה של סטרוגה ב-2015, בין פרסים מגרמניה, שוודיה, דרום קוריאה, יפן, יוון, מרוקו וצרפת.
מדוע ביי דאו מכונה גאון
המקרה נשען על זיווג יוצא דופן: חדשנות לשונית פורמלית – שירה הבנויה על דו-משמעות ותחביר שבור כדי לבטא את מה ששפה ישירה לא יכלה לומר בבטחה – שגם הוכיחה יכולת לתפקד כקריאת מחאה מילולית, הנישאת על כרזות על ידי דור של מפגיני סטודנטים שמעולם לא פגשו אותו. השילוב הזה, קושי אסתטי הנשוי להדהוד פוליטי המוני, הוא נדיר בכל ספרות והוא התכונה הספציפית שהשאירה את שמו בדיון על הנובל במשך למעלה משלושה עשורים גם ללא הפרס עצמו. הסיבוך הכנה בסיפורו הוא ההיסטוריה המוקדמת שלו עצמו: המשורר שנחגג על סירוב למוחלטות אידיאולוגית בילה את גיל ההתבגרות שלו כמשתתף פעיל, לעיתים אלים, בתנועת המשמר האדום עצמה שהשפה והטקטיקות שלה עבודתו המאוחרת מאשימה במשתמע – ביוגרפיה של שבר והיפוך שנותנת לספקנות הבוגרת שלו את כוחה, אך שגם אומרת שהסמכות המוסרית שלו כדיסידנט הושגה בקושי ממשהו קרוב יותר לשותפות מאשר לתמימות.
עדיין כותב, עדיין תחת מעקב
כעת בשנות השבעים המאוחרות לחייו ומחלים משבץ ב-2012 שהפנה אותו לציור וצילום לצד שירה, ביי דאו חי בהונג קונג, שם ארגן פסטיבלי שירה בינלאומיים וממשיך לפרסם – סופר שהשורה המפורסמת ביותר שלו, "אני לא מאמין", האריכה ימים יותר מהתנועה שקראה אותה ומהממשלה שניסתה לגרום לו להיעלם על כך שאמר אותה.