אביצ'י: מפיק חדר השינה שעיצב מחדש את הפופ
בפסטיבל Ultra Music במיאמי בשנת 2013, עמד שוודי בן עשרים ושלוש מול קהל שבא בשביל מוזיקת האוס וניגן להם בלו-גראס. היו שם בנג'ו. היו שם נגני אולפן. קבלת הפנים הייתה, בלשון המעטה, מעורבת, וחלק גדול מעיתונות הריקודים התייחס לזה כאל השפלה. בתוך חודשים ספורים, הסינגל המוביל מאותו סט, "Wake Me Up", הפך לאחד השירים המושמעים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה המוקלטת וביסס תבנית — הפקה אלקטרונית המולחמת לכתיבת שירים בסגנון פולק וקאנטרי — ששאר עולם הפופ בילה את העשור הבא בהעתקתה. טים ברגלינג (Tim Bergling) תמיד הקדים בכשמונה-עשר חודשים את החדר שבו הוא עמד.
שטוקהולם, ושם מהגיהינום הבודהיסטי
הוא נולד בשטוקהולם ב-8 בספטמבר 1989, בנם של אנקי לידן, שחקנית, וקלאס ברגלינג, שניהל עסק לציוד משרדי. אחיו היה די-ג'יי, וטים התחיל לערבב מוזיקה בחדר השינה שלו בגיל שמונה. בגיל שש-עשרה הוא למד בעצמו הפקה על עותק פיראטי של FL Studio — סיפור המקור הרגיל של דור שלם של מפיקים, שנבדל במקרה שלו רק במה שהוא עשה עם זה.
השם הגיע מתאונה מנהלית. השם שלו כבר היה תפוס ב-Myspace, אז הוא אימץ את "Avicii", איות שונה של Avīci, הרמה הנמוכה ביותר של הגיהינום הבודהיסטי. הוא היה נער; זה נשמע טוב. במבט לאחור זה נקרא קודר באופן בלתי נסבל, שזה טריק שהזיכרון עושה ואסור לטעות בו כראיית הנולד.
הפורום
החינוך האמיתי שלו קרה באינטרנט. ברגלינג הפך לקבוע בפורום של ליידבק לוק (Laidback Luke), סדנה מקוונת שבה מפיקים מבוססים ביקרו את הקטעים של חובבנים, והוא הגיש עבודות ללא הרף ובנה אותן מחדש על פי המשוב. זוהי חניכות מודרנית באמת: בלי קונסרבטוריון, בלי חוזה פיתוח של חברת תקליטים, רק פורום ציבורי וסובלנות יוצאת דופן לכך שאומרים לו שהעבודה שלו עדיין לא מספיק טובה.
לייבל התקליטים Dejfitts Plays החתים אותו במאי 2007, כשהיה בן שבע-עשרה. הוא עשה רמיקסים לרובין (Robyn) ודיזי ראסקל (Dizzee Rascal). "Seek Bromance" הגיע לעשרים הגדולים בכמה מדינות אירופיות ב-2010.
רמות (Levels)
ואז, באוקטובר 2011, "Levels". הוא הגיע למקום הראשון בשוודיה, נורווגיה והונגריה ולעשירייה הראשונה כמעט בכל מקום אחר, והוא עשה משהו חשוב יותר ממצעדים: הוא נתן לפריחת ה-EDM את המלודיה המגדירה שלה ברגע המדויק שבו הז'אנר פרץ למיינסטרים האמריקאי. הוא היה בן עשרים ושתיים, ופתאום הוא היה אחד מהאמנים המבוקשים ביותר בעולם.
True, והלילה שבו הקהל שרק בוז
True, אלבום הבכורה שלו, יצא ב-2013 וסירב להיות אלבום ריקודים. הוא העביר הפקה אלקטרונית דרך פולק, בלוז, פאנק, סול וקאנטרי, והוא נבנה על כתיבת שירים ממשית ולא על דרופים (drops). "Wake Me Up", עם שירתו של אלואי בלייק (Aloe Blacc), הפך לסטנדרט עולמי. הפוריסטים ב-Ultra צדקו שזו לא הייתה מוזיקת האוס; הם טעו לגבי כל השאר. כל שיר EDM-קאנטרי מאז עשר השנים הבאות הוא נגזרת של האלבום ההוא.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →Stories הגיע ב-2015 והגיע למקום הראשון בשוודיה ובנורווגיה.
המכונה
המחיר של כל זה שולם בזמן אמת וברובו בפרטיות. בינואר 2012 הוא בילה אחד-עשר ימים בבית חולים בניו יורק עם דלקת לבלב חריפה שנגרמה משתייה. בין 2012 ל-2014 נרשמו לו אופיואידים — OxyContin, Vicodin — לכאבים, והוא הפך תלוי בהם. ב-2014 הוסרו התוספתן וכיס המרה שלו. הוא נכנס לגמילה ב-2015.
סביב כל זה רץ לוח הזמנים של סיבובי ההופעות, שבכלכלת ה-EDM של אותן שנים משמעותו הייתה משהו קרוב לתנועה מתמדת: מפסטיבל לפסטיבל, מיבשת ליבשת, עם מנגנון ניהול ותעשייה שהכנסותיו היו תלויות בכך שהמכונה לא תעצור.
עצירה
במרץ 2016, בגיל עשרים ושש, הוא הודיע שהוא פורש מסיבובי הופעות, בגלל בריאותו. ההופעה האחרונה שלו הייתה ב-Ushuaïa באיביזה ב-28 באוגוסט 2016. הוא לא הפסיק ליצור מוזיקה — הוא חזר לאולפן בשנה שלאחר מכן והוציא EP — אבל הוא הפסיק להיות המוצר.
זו הייתה, בזמנו, החלטה כמעט חסרת תקדים לאמן ברמת ביקוש כזו, והיא התקבלה נגד האינטרסים המסחריים הישירים של כמעט כל מי שסביבו. משפחתו תיארה מאוחר יותר את הבעיה הבסיסית בישירות כואבת: הוא, לדבריהם, "לא נבנה למכונה העסקית".
טים ברגלינג מת ב-20 באפריל 2018, במהלך חופשה במסקט, עומאן. הוא היה בן עשרים ושמונה. משפחתו אמרה שהוא "נאבק במחשבות על משמעות, חיים, אושר", ש"הוא לא יכול היה להמשיך יותר", ושהוא "רצה למצוא שלווה". מותו היה התאבדות.
למה טים נקרא גאון
הטענה נשענת על כישרון מוזיקלי מוחשי: מלודיה. מוזיקת ריקודים אלקטרונית בתחילת שנות ה-2010 הייתה מדיום של מפיקים הבנוי על טקסטורה, מתח ושחרור, וברגלינג כתב עבורה מנגינות — הוקים ששורדים נגינה על פסנתר, זמזום על ידי אנשים שמעולם לא היו במועדון לילה, וביצועים של אמנים מז'אנרים אחרים. זה נדיר יותר מתכנות דרופ טוב, וזו הסיבה ש-"Levels" ו-"Wake Me Up" האריכו ימים מעבר לסצנה שיצרה אותם.
הכישרון השני היה אומץ. True היה תקליט פזיז מבחינה מסחרית: הוא לקח את הקהל הגדול ביותר במוזיקת הריקודים והגיש להם כתיבת שירים של קאנטרי, ספג תגובת נגד ציבורית, והתברר שהוא קרא את העתיד נכון. הוא היה אוטודידקט, בגיל שש-עשרה, על תוכנה פיראטית, והגיע בהיגיון להיבריד שמחלקות A&R מקצועיות לא ראו מגיע.
את טיעון הנגד יש להציג בצורה ברורה. הקטלוג קטן — שני אלבומים בחייו ואלבום שלישי לאחר מותו — ושבע שנים בערך לא מציעות הרבה להערכה. הוא עבד, כפי שעושים כל המפיקים, עם צוות גדול של כותבים וזמרים, והפרדת תרומתו משלהם קשה. נוסחת ה-EDM שהוא עזר לשכלל הפכה, תוך כמה שנים, לאחד הצלילים ההומוגניים ביותר בפופ. ומוות מוקדם מנפח מוניטין: המילה "גאון" מיושמת על אביצ'י בחופשיות רבה יותר כעת מאשר ב-2013, כאשר קהל פסטיבל שרק לו בוז על האלבום שכולם הסכימו מאוחר יותר שהוא חזיוני. הוא היה מלודיסט יוצא מן הכלל ואמיץ — מספיק ללא קישוטים.
מורשת
האלבום שלאחר המוות Tim הופיע ביוני 2019, כאשר הכנסותיו הועברו לקרן טים ברגלינג, שהוקמה במרץ על ידי משפחתו. הקרן פועלת בתחום מחלות הנפש ומניעת התאבדויות, לצד עבודה בנושאי אקלים ופיתוח — "טים רצה לעשות שינוי", אמרה המשפחה. "הקמת קרן על שמו היא הדרך שלנו לכבד את זכרו ולהמשיך לפעול ברוחו." בפברואר 2022 נפתח ה-Avicii Experience בשטוקהולם, ששחזר את חדר השינה והאולפן שלו בילדותו ושילב מודעות לבריאות הנפש במוצגים.
הוא זכה בארבעה פרסי MTV Europe Music, בפרס American Music ובפרס Billboard Music, והיה מועמד לפרסי גראמי על "Sunshine" ו-"Levels". אבל המורשת המתמשכת היא הצליל: דור של תקליטי פופ שמשלבים מלודית פולק עם דופק אלקטרוני וחושבים שזו הדרך המובנת מאליה לבנות שיר. זה לא היה מובן מאליו. נער בחדר שינה בשטוקהולם גילה את זה, וקהל פסטיבל שרק לו בוז על כך בהתחלה.