אורליו גלפיני (Aurelio Galleppini): ארבע מאות עטיפות, פנים אחת
בין השנים 1948 ו-1994, צייר איטלקי שחתם בשם "גאלפ" (Galep) צייר את העטיפה של כל חוברת בסדרת הקומיקס טקס (Tex) — כל ארבע מאות החוברות, מהראשונה ועד זו שהופיעה בשנת מותו. אין לזה אח ורע בעולם הקומיקס: לא רק רצף, אלא התמדה. ארבע מאות פעמים הוא נדרש לגרום לאדם בחולצת עור צבי להיראות כאותו אדם, וארבע מאות פעמים לגרום לתמונה למכור חוברת בדוכן עיתונים עמוס מתחרים. הוא נטש את לימודיו הטכניים בשנה השנייה ולמד ציור בכוחות עצמו.
יד אוטודידקטית מהמארמה
הוא נולד ב-28 באוגוסט 1917 בקזאל די פארי (Casal di Pari), בנפת גרוסטו (Grosseto), בחבל מארמה (Maremma) הטוסקני הקשה והמלרי — ה"קומיקלודיה" של למבייק (Lambiek) מציינת את התאריך כ-17 באוגוסט, אחת מהסתירות הקטנות שמלוות קריירה שהחלה בשוק ספרי ה"פולפ". הוריו היו סרדינים, וסרדיניה, המקום בו גדל, סיפקה את זיכרון הנוף שהוא ישלב מאוחר יותר במערב הפרוע האמריקאי: השיחים, האור היבש והסלע.
לא הייתה לו כמעט הכשרה אמנותית פורמלית. בונווי (Bonelli), המוציא לאור שלו במשך כמעט חצי מאה, מתאר אותו בפשטות כאוטודידקט ברובו, צעיר שנטש את בית הספר בשנה השנייה כדי לצייר. בגיל שמונה-עשרה עבודתו כבר שימשה בסרטי הנפשה עבור יצרן מקרנים גרמני — עבודה מסחרית, אנונימית ובתשלום.
שנות החניכות
פרסומיו התקופתיים הראשונים הגיעו ב-1936, אגדות מאוירות עבור מונדו פאנצ'ולו (Mondo Fanciullo). מאמצע שנות ה-30 עבד בקביעות בקומיקס: איל סגרטו דל מוהור (Il Segreto del Mohore) לצד הכותב לבצולו (Lavezzolo), לאחר מכן פינו איל מוצו (Pino il Mozzo) ו-לה פרלה דל מאר ד'אומן (Le Perle del Mar d'Oman) עם פדריקו פדרוקי (Federico Pedrocchi) עבור הוצאת מונדדורי (Mondadori) — סדרות הרפתקאות, המצרך התעשייתי הבסיסי של התקופה.
בתחילת שנות ה-40 הוא התיישב בפירנצה ותפס עבודה ב-לה פאטריה (La Patria) עם לה קונקוויסטה דל'אטלנטיקו (La Conquista dell'Atlantico) ו-לה פיאמה קה נון סי ספנייה (La Fiamma che non si Spegne). הוא הופיע גם ב-ל'אוונטורוזו (L'Avventuroso), שבועון ההרפתקאות האיטלקי הגדול של התקופה הפשיסטית, עם לה סירנה דל'ארטידה (La Sirena dell'Artide) — מודפס תחת שגיאת הכתיב "Caleppini", השפלה קטנה בחייו של המאייר השכיר.
ואז הצבא גייס אותו. הוא חזר לחיים האזרחיים ב-1947, עבר למילאנו והחל לעבוד עבור אינטרפידו (Intrepido) ו-אלבי דל'אינטרפידו (Albi dell'Intrepido). לקראת סוף אותה שנה פנה להוצאה לאור שעמדה מאחורי ל'אודאצ'ה (L'Audace), בניהולו של ג'אן לואיג'י בונווי (Gian Luigi Bonelli). זו הייתה הנקישה המכרעת על הדלת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →30 בספטמבר 1948
שיתוף הפעולה הראשון היה אוקיו קופו (Occhio Cupo), ב-ל'אודאצ'ה. השני שינה את עולם ההוצאה לאור האיטלקי. ב-30 בספטמבר 1948, טקס הופיע ב-קולאנה דל טקס (Collana del Tex) — לא כספר קומיקס אלא כ-סטריצ'יה (striscia), חוברת רצועות אופקית במידות של 16.5 על 8 סנטימטרים, הפורמט הזול ביותר האפשרי עבור השוק העני ביותר במדינה שעדיין פינתה הריסות. בונווי כתב, גלפיני צייר.
הכלכלה של פורמט זה ראויה להבנה, שכן היא מסבירה את האדם. הרצועות יצאו מדי שבוע. בין 1948 ו-1967 הגיעה הדמות ל-973 חוברות ב-36 סדרות. גלפיני הפיק את האיורים כמעט לבדו במשך שנים — קצב תפוקה שבכל מדיום אחר היה מתואר כתעשייתי, אותו שמר תוך שמירה על זהות חזותית עקבית לאורך עשרות אלפי פאנלים.
בשנת 1958 עברה הרצועה לפורמט הגדול יותר ג'יגנטה (Gigante), שהפך עם הזמן לקו הראשי. המודל הפיזי לפניו של הגיבור היה גארי קופר (Gary Cooper) — השאלה שמסבירה בדיוק מה גאלפ עשה. הוא לא אייר את המערב הפרוע האמריקאי. הוא אייר את הרעיון האיטלקי של המערב הפרוע האמריקאי, מורכב מהוליווד ומסלעי סרדיניה, והוא הפך אותו לעמיד יותר מרוב הסרטים שמהם הוא נלקח.
מסירות, או סימביוזה
לפי עדותו של בונווי, טקס "סימן נקודת מפנה בפעילותו האמנותית של אורליו גלפיני, אשר הקדיש מאז את עצמו בגופו ובנפשו לפרסום זה", ומכנה את היחסים "מסירות (למעשה, כמעט סימביוזה)". העובדות תומכות בתיאור זה. גלפיני צייר את פנים החוברות של 40 החוברות הראשונות, לאחר מכן מחוברת 42 עד 90, ולאחר מכן כרכים מפוזרים לאורך העשורים הבאים — וחשוב מכך, את כל העטיפות מהחוברת הראשונה ועד מספר ארבע מאות, למעט מקרים נדירים.
הוא סטה מהדרך לעיתים. הוא אייר את מסעי גוליבר בשנת 1954. בשנת 1977 הוא צייר את ל'אומו דל טקסאס (L'Uomo del Texas), שכתב סרג'יו בונווי (Sergio Bonelli) — בנו של המייסד ולימים המוציא לאור — עבור סדרת היוקרה און אומו, און אוונטורה (Un uomo, un'avventura), דוגמה נדירה לעבודה של גאלפ מחוץ למכונה השבועית.
מדוע אורליו מכונה גאון
זוהי טענה על מיומנות, לא על אינטלקט, וראוי להציגה ככזו. גלפיני לא המציא שפה גרפית, לא תיאורטז את המדיום ולא הותיר גוף עבודות חדשני מבחינה צורנית. הוא היה מאייר מסחרי אוטודידקט שבילה 46 שנים על יצירה אחת. מה שהיה לו היה נדיר יותר במקצוע מהמצאה: אמינות מוחלטת במהירות, בשילוב עם תפיסה עיצובית של מה עטיפה צריכה לעשות.
נפרק את המיומנות לחלקים. ראשית, עקביות הדיוקן — שמירה על פנים מזוהות לאורך ארבעה עשורים ואלפי ציורים, דרך שינויי פורמט, איכות הדפסה והזדקנותו שלו, מבלי שהדמות תגלוש לדמות אחרת. שנית, חיסכון קומפוזיציוני בקנה מידה של בול דואר: פאנל של סטריצ'יה הוא זעיר, וגאלפ נדרש לבצע בו קרבות אקדחים, קניונים והמונים באופן קריא, בדיו זול על נייר זול. שלישית, אינסטינקט העטיפה — ארבע מאות תמונות בודדות שהיו צריכות לעבוד כפוסטרים, ממרחק זרוע, המתחרים על מטבע.
טיעון הנגד הכן: חלק גדול ממה שהופך את טקס לאייקוני הוא הכתיבה של בונווי והארכיטקטורה המוסרית של הדמות, והלקסיקון החזותי של גאלפ היה בכנות נגזר, בנוי על הקולנוע האמריקאי ועל מוסכמות שבועוני ההרפתקאות שגדל בציור עבורם. הוא שאל את פניו של גארי קופר במקום להמציא פנים. אם גאונות פירושה מקוריות, המילה אינה מתאימה. אם היא פירושה שליטה מוחלטת במלאכה המיושמת ללא הפסקה במשך חצי מאה — אמן שהפך לכתב היד של דמות לאומית — אז היא מתאימה, ולקומיקס האיטלקי אין דוגמה טובה מזו.
מורשת
גלפיני מת ב-10 במרץ 1994 בקיאווארי (Chiavari), ליד גנואה, בעודו עובד, כשהחוברת ה-400 על המדפים. הסדרה שהשיק עם רצועה שבועית באיטליה ההרוסה מפורסמת כיום בברזיל, פינלנד, נורווגיה, יוון, טורקיה, קרואטיה, צרפת, הודו, סרביה, בוסניה, ישראל, ספרד, בריטניה וארצות הברית, והיא מעולם לא עצרה: בשנת 2018 השיק בונווי כותר חדש בשם טקס וילר (Tex Willer) החוזר לצעירותו של הדמות. כל אמן שצייר אותו מאז, צייר פנים שגאלפ קבע.