אסטריד לינדגרן (Astrid Lindgren): הסופרת ששינתה את החוק
במרץ 1976 גילתה סופרת ילדים בת שישים ושמונה ששיעור מס השולי שלה הגיע ל-102 אחוזים – היא הייתה חייבת יותר ממה שהרוויחה. היא לא שכרה רואה חשבון. היא כתבה מעשייה על מכשפה בשם פומפריפוסה בארץ מוניזמניה, פרסמה אותה בעיתון ערב בשטוקהולם, וראתה כיצד היא הופכת לכותרת ראשית, מאלצת שינוי בחוק המס ומסייעת לסיום רצף של ארבעים וארבע שנות שלטון סוציאל-דמוקרטי. זו נותרה היצירה הפוליטית האפקטיבית ביותר שנכתבה אי פעם על ידי מישהי הידועה בעיקר בזכות סיפור על ילדה שמרימה סוס.
נס (Näs)
אסטריד אנה אמיליה אריקסון (Astrid Anna Emilia Ericsson) נולדה ב-14 בנובמבר 1907 וגדלה בנס (Näs), חווה ליד וימרובי (Vimmerby) במחוז סמולנד (Småland), השנייה מבין ארבעה ילדים לסמואל אוגוסט אריקסון (Samuel August Ericsson) ולחאנה יונסון (Hanna Jonsson). אחיה הבכור גונאר הפך לחבר בפרלמנט השוודי. ילדות החווה – כפרית, פיזית, נטולת השגחה ברובה – היא חומר הגלם של כמעט כל מה שכתבה מאוחר יותר, והיא התייחסה אליה بعיניים פקוחות ולא מתוך נוסטלגיה.
שטוקהולם, 1926
היא החלה לעבוד בעיתון המקומי, Vimmerby Tidning, ובגיל שמונה עשרה הרה מעורך הכתבות הראשי שלו – שערוריה בשוודיה המחוזית של שנות ה-20 של המאה ה-20 שהייתה חמורה די הצורך כדי לדרוש את הרחקתה. היא עזבה לשטוקהולם, הכשירה את עצמה כמזכירה, וילדה את בנה לארס (Lars) ב-1926. הוא שהה במשפחת אומנה במשך ארבע שנים בטרם יכלה להביאו הביתה; הוא נפטר ב-1986. מ-1928 עבדה כמזכירה במועדון הרכב המלכותי של שוודיה, נישאה לבוס שלה, סטורה לינדגרן (Sture Lindgren), ב-1931, וילדה בת, קארין (Karin), ב-1934. משרת מזכירות נוספת, אצל הקרימינולוג הארי סודרמן (Harry Söderman), הולידה בהמשך את הבלש הצעיר שלה, ביל ברגסון (Bill Bergson).
שום דבר מכל זה אינו נקרא כהכנה לקריירה ספרותית. היא הייתה בת שלושים ושמנה כאשר הופיע ספרה הראשון על בילבי.
ילדה חולה מבקשת סיפור
קארין, שהייתה חולה במיטתה, דרשה סיפור על מישהי בשם פילפינה אינגרידיסמה לונגסטרומפ – ששם שהמציאה במקום. אמה אלתרה סביבו במשך שנים ובסופו של דבר העלתה את הסיפורים על הכתב כמתנה ליום הולדתה העשירי של קארין. מוציא לאור אחד דחה את כתב היד. ב-1944 זכתה לינדגרן במקום השני בתחרות מטעם ההוצאה לאור ראבּן וושֶגְרֵן (Rabén & Sjögren) עם ודאותיה של בריט-מארי (The Confidences of Britt-Marie); ב-1945 זכתה במקום הראשון עם בילבי בת-גרב (Pippi Longstocking), באיוריה של אינגריד ואנג נימן (Ingrid Vang Nyman).
בילבי היא בת תשע ללא הורים, בעלת בית משל עצמה, מזוודה מלאה במטבעות זהב, סוס שהיא יכולה להרים מעל ראשה, ובוז מוחלט לסמכות מבוגרים. בשוודיה של שנות ה-40 היא הייתה משבשת-סדר אמיתית – לא ילדה שובבה שיש לתקנה עד עמוד האחרון, אלא ילדה שהספר פשוט מצדד בעצמאותה. ספרי בילבי נמכרו בכ-70 מיליון עותקים והופיעו ב-78 שפות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →העורכת שגם כתבה
לינדגרן הצטרפה למערכת ההוצאה לאור ראבּן וושֶגְרֵן, מה שאומר שבמשך עשורים עיצבה את ספרות הילדים השוודית מבפנים תוך כדי יצירת עבודות משלה – 34 ספרי פרקים ו-41 ספרי תמונות, לצד תסריטים, מילות שירים, עיתונאות פולמוסית וזכרונות, כולל סמואל אוגוסט מסבֶדְסְטוֹרְפּ וחאנה בהולט (Samuel August from Sevedstorp and Hanna i Hult) ויומני המלחמה שלה, War Diaries, 1939–1945.
מעבר לבילבי
הטווח רחב יותר ממה שיצירתה המפורסמת ביותר מרמזת, ואפל באופן ניכר. מיו, הבן שלי (Mio, My Son, 1956), שזכה בפרס ספרות הילדים הגרמני של אותה שנה, עוסק בילד נטוש. האחים לב-ארי עוסק במוות, ומסופר לילדים ללא התחמקות. אמיל מלונברגה (Emil of Lönneberga), קרלסון על הגג, שישה ילדים מבולרבי (The Six Bullerby Children) ורוני בת השודד נעים מפར་סה ועד למיתי ממש, ו – כפי שמציין הממשל השוודי עצמו ברשומותיה – חוזרים ועוסקים בבדידות ובקשיים רגשיים במקום להימנע מהם. היא זכתה במדליית הנס כריסטיאן אנדרסן ב-1958 עבור רסמוס והנודד (Rasmus and the Vagabond), וב-1972 הועמדה לפרס נובל לספרות. עד 2012 יצירתה התקיימה ב-95 שפות וגרסאות – רוני תורגמה ללטינית – ועד 2017 דורגה כסופרת המתוורגמת ביותר בעולם במקום השח-עשר. כשני מיליון עותקים נמכרו עד מותה; כ-167 מיליון עד 2010.
האורקל
מה שלינדגרן עשתה עם הסמכות שלה הוא החלק שמפריד בינה לבין כל סופר ילדים נערץ אחר. היא בזבזה אותה.
"פומפריפוסה במוניזמניה" התפרסם ב-Expressen ב-3 במרץ 1976, ו"אפקט פומפריפוסה" שהתקבל תרם לכך שהסוציאל-דמוקרטים איבדו את השלטון לראשונה בתוך ארבעים וארבע שנים. ב-1978, בעת קבלת פרס השלום של סחר הספרים הגרמני, נשאה נאום שכותרתו "לעולם לא אלימות!", בו טענה שילדים הגדלים באלימות ממשיכים לשחזר אותה. ב-1979 הפכה שוודיה למדינה הראשונה בעולם שאסרה ענישה גופנית של ילדים. מ-1985 היא ניהלה קמפיין יחד עם הווטרינרית קריסטינה פורסלונד (Kristina Forslund) נגד חקלאות תעשייתית; תקנת רווחת בעלי החיים שהופקה מכך, שהוגשה לה כמתנת יום הולדת השמונים ב-1987, נודעה בשם לקס לינדגרן (Lex Lindgren) והייתה באותו זמן החוק הקפדני מסוגו ביותר בכל מקום. היא קיבלה את פרס הקיום הנכון (Right Livelihood Award) ב-1994 "על מחויבותה לצדק, לאי-אלימות והבנה של מיעוטים וכן על אהבתה ודאגתה לטבע", מדליית הזהב של איליס קוורום (Illis quorum) ב-1995, ואת תואר האדם השוודי הבין-לאומי של השנה ביום הולדתה ה-90.
התיאור הרשמי של שוודיה עליה גלוי לב לגבי מה שהפכה להיות: אורקל, שעתונאים התייעצו עמה על כל דבר החל מטיפול שיניים וכלה בחברות באיחוד الأوروبي, מכוח מה שהיא מכנה השכל הישר, הישירות והחום שלה.
מדוע אסטריד מכונה גאונה
שתי טענות, אחת ספרותית ואחת אזרחית, ושתיהן צריכות להיאמר במדויק.
המתנה הספרותית היא עניין של נקודת מבט. לינדגרן לא כתבה על ילדים; היא כתבה מתוך ההיגיון הפנימי של הילד והתייחסה אליו כאל סמכותי ולא כאל משהו שיש לתקנו לפני סוף הספר. בילבי אינה סיפור מוסר השכל על ילדה פרועה – הספר תומך בה. זו החלטה טכנית בדיוק כמו שהיא מוסרית, והיא קשה בהרבה לתחזוקה ממה שהיא נראית: הדחף המחברי לפקח הוא כמעט בלתי ניתן לעמידה, ולינדגרן עמדה בו במשך שישים שנה. היא גם סירבה להגן על ילדים מפני צער, וכתבה ישירות על מוות ונטישה בהאחים לב-ארי ומיו, הבן שלי, מתוך תיאוריה שילדים כבר יודעים על שניהם.
הטענה האזרחית נדירה אף יותר. מעטים מאוד סופרים בכל שפה יכולים להצביע על תקנות ספציפיות שקיימות בגלל משהו שכתבו. לינדגרן יכולה להצביע על שלוש: חוק מס ששונו, איסור על מכות ילדים שהפך את שוודיה למדינה הראשונה בעולם שיישמה זאת, וחוק רווחת בעלי חיים שנשא את שמה.
הטענה הנגדית ההוגנת: הפרוזה שלה פשוטה במכוון וחסרת הרפתקנות מבנית, והילד האנרכיסטי לא היה המצאה שלה – לספרות הילדים היה הארכיטיפ הזה הרבה לפני 1945. מעמדה כאורקל לאומי עלה בבירור על המומחיות שלה; היא הייתה סופרת שהכריעה במדיניות מס, וההתערבות המכרעת ביותר שלה החלה כתלונה על חשבון המס שלה עצמה. היותה סמל לאומי שוודי גם הופך הערכה צלולה שלה בתוך שוודיה לבלתי אפשרית כמעט. מה שיוצא דופן באמת הוא השילוב – אוזן מדויקת לאופן שבו ילדים חושבים, בתוספת האומץ והמעמד להפוך זאת לחוק.
מורשת
לינדגרן הלכה לעולמה בביתה שבמרכז שטוקהולם ב-28 בינואר 2002, בגיל תשעים וארבע. Dagens Nyheter תיאר את הלווייתה بستורקירקאן (Storkyrkan) כדבר הקרוב ביותר האפשרי ללוויה ממלכתית, בהשתתפות המלך, המלכה וראש הממשלה. ממשלת שוודיה ייסדה את פרס זיכרון לאסטריד לינדגרן על שמה – חמישה מיליון קרונות בשנה, הפרס הכספי הגדול ביותר בספרות הילדים. כתבי היד שלה נכנסו למרשם זיכרון העולם של אונסק"و ב-2005; פניה מופיעים על שטר ה-20 קרונות מאז 2015; האסטרואיד 3204 נושא את שמה, והמיקרו-לוויין השוודי אסטריד 1 נשא מכשירים בשם PIPPI, EMIL ו-MIO למסלול ב-1995. בוימרובי יש פארק שעשועים; בשטוקהולם, מוזיאון יוניבאקן (Junibacken). היא נותרה סופרת הילדים היחידה שביבליוגרפיית היצירה שלה כוללת פיסת חקיקת מס.