ארתור מילר: מצפונו של התיאטרון האמריקאי
ארתור מילר היה נער שצפה במכוניות השרד של אביו ובהכנסת המפעל הנוחה שלו מתפוגגות בן לילה כאשר השפל הגדול פקד את ארצות הברית ב-1929 – התמוטטות משפחתית כה מוחלטת, עד שהילד שפעם נסע לבית הספר בהידור מצא את עצמו עד מהרה מחלק לחם כדי לסייע בכלכלת הבית. שני עשורים לאחר מכן הוא הפך את הזיכרון הזה למחזה "מותו של סוכן", המחזה שהפך אותו, כמעט בן רגע, למצפונו של התיאטרון האמריקאי ביחסו למיתולוגיה הכלכלית של עצמו.
הון אבוד
מילר, שנולד ב-17 באוקטובר 1915 בניו יורק, היה בנם של איש עסקים שबנה את עצמו בכוחות עצמו וניהל מפעל שהעסיק יותר מארבע מאות עובדים טרם קריסת 1929 שחיסלה אותו. המפנה – מנוחות של מכוניות שרד למשפחה הנאבקת לסגור חודש – הפך לבסיס הרגשי של יצירתו הידועה ביותר ושל חשדנותו ארוכת השנים כלפי הבטחות החלום האמריקאי. הוא למד עיתונאות באוניברסיטת מישיגן, עבר לספרות אנגלית לאחר שזכה בפרס סטודנטים לכתיבת מחזות, ועזב את הקולג' בשאיפות של מחזאי עובד ולא של כתב.
התחלה איטית, ואז ציון דרך
ההפקה המקצועית הראשונה של מילר בברודוויי, "האיש שהיה לו את כל המזל", ירדה מהבמה ב-1944 לאחר ארבע הצגות בלבד – הופעת בכורה מבטיחה פחות לקריירה שעתידה הייתה להגדיר את הדרמה האמריקאית שלאחר המלחמה. נסיונו השני, "כולם היו בניי", עלה לבמה ב-1947, רץ במשך 328 הצגות וזיכה אותו בפרס טוני הראשון שלו, ובכך ביסס אותו כקול חדש ורציני בתיאטרון האמריקאי. שנתיים לאחר מכן הגיע "מותו של סוכן", סיפור התמוטטותו של וילי לוהמן תחת משקלו של הצלחה שלעולם לא יושג, מחזה שזכה בפרס פוליצר ונותר אחת היצירות המומזנות והנחקרות ביותר בקנון הדרמטי האמריקאי.
ציד המכשפות ועידן הרשימה השחורה
ב-1953, בשיא תקופת המקרתיזם, כתב מילר את "ציד המכשפות", תוך שימוש במשפטי סיילם כאלגוריה לציד המכשפות הפוליטי של התקופה נגד חשודים בקומוניזם. המשל התברר כנבואי לגבי חייו שלו: כאשר נקרא בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית במהלך הפחד האדום, הודה מילר שהשתתף בפגישות בעלות נטייה שמאלית ולמד רעיונות מרקסיסטיים, אך סירב לנקוב בשמותיהם של אחרים שהשתתפו לצדו. הוועדה מצאה אותו אשם בביזיון הקונגרס; דרכونه נשלל ב-1957, והוטלו עליו קנס ועונש מאסר שבית משפט לערעורים ביטל בשנה שלאחר מכן. פרק זה ביסס את המוניטין שלו כמחזאי המוכן לשלם מחיר אמיתי על סירובו להסגיר אחרים – בדיוק המבחן המוסרי שמחזהו שלו המחיז מראש.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מרילין, ומה שבא לאחר מכן
מילר נישא שלוש פעמים. מנישואיו הראשונים למרי גרייס סלאטרי נולדו לו שני ילדים. ב-1956 הוא נישא לשחקנית מרילין מונרו, נישואים שעוררו תשומת לב ציבורית עצומה ונמתחו במהלך צילומי הסרט "יוצאי הדופן", תסריט שכתב במיוחד עבורה; הנישואים הסתיימו בגירושים ב-1961, ומונרו הלכה לעולמה בשנה שלאחר מכן. מילר לא השתתף בהלווייתה, ובחר באבל פרטי על פני מה שתפס כקרקס תקשורתי. הוא נישא לצלמת אינגה מוראת ב-1962, שותפות שנמשכה עד מותה ב-2002 והניבה שני ילדים נוספים. בשנותיו האחרונות הוא היה בקשר עם הציירת אגנס בארלי, הצעירה ממנו ביותר מחמישה עשורים, שידוך שלפי הדיווחים התקבל בדאגה על ידי משפחתו שלו.
הבן הנסתר
ב-1966, חמש שנים לאחר נישואיו למוראת, נולד לבני הזוג בן, דניאל, שלקה בתסמונת דאון. בעצת רופאים, ולמרות הסתייגותו הראשונית של מוראת, הם שמו את התינוק בבית הספר לאימוף סאות'ברי, מוסד שנודע לימים בתנאיו המסוכנים, ולא גידלו אותו בביתם. על פי הדיווחים מילר מעולם לא ביקר את בנו שם, בעוד מוראת כן ביקרתו, ובני הזוג שמרו על קיומו של דניאל בסוד כמעט מוחלט למשך שאר חייהם; הסיפור התפרסם רק ב-2007, לאחר מותם של שני ההורים, ונחשף על ידי תחקיר של המגזין "ואניטי פייר". הניגוד הפתיע את מי שהכירו את המוניטין הציבורי של מילר כמצפון מוסרי של הספרות האמריקאית – מחזאי שהקדיש קריירה לחקירת הפשרות הפרטיות שעושים אנשים רגילים, בעודו עושה שקטות שקטות פשרה משלו. דניאל בסופו של דבר פרח מחוץ למווסד ובעת מותו של מילר הוריש לו חלק שווה בעזבון לצד שלושת אחיו.
קריירה מאוחרת פורייה
מילר המשיך לכתוב לתיאטרון לאורך חמישה עשורים נוספים, והפיק בסך הכל למעלה משלושים מחזות לצד תסריטים ומסות. יצירות מאוחרות יותר, בהן "מראה מעל הגשר", "אחרי הנפילה", "המחיר" ו"תקרית בווישי", הרחיבו את תחומי העניין החוזרים ונשנים שלו באשמה, בבגידה ובפשרות שעושים אנשים רגילים תחת לחץ. האותות והמופתים שלו נערמו לאורך הקריירה הארוכה שלו: פרס פוליצר, אות כבוד של מרכז קנדי ב-1984, ופרס פראמיום אימפריאלה ב-2001, בין היתר.
מדוע ארתור מכונה גאון
הטענה לגאונותו של מילר נשענת על מיומנות ספרותית מסוימת: יכולתו לגרום להתמוטטות הפרטית של אדם רגיל – סוכן נסיעות, פועל נמל בברוקלין, איכר הואשם בכישוף – לשאת את מלוא המשקל המוסרי של ויכוח לאומי, כך ש"מותו של סוכן" נקרא בו-זמנית כטרגדיה של משפחה אחת וככתב אישום נגד מיתולוגיה כלכלית שלמה. מבקרים ועמיתים מחזאים זקפו לזכותו מזה זמן רב בהירות מבנית נדירה, והקימו מחזות שההרס הרגשי שלהם נוחת בדיוק של טיעון ולא בעודף של מודרמה. טיעון הנגד הכן הוא שמבקרים מאוחרים מסוימים מצאו את המוסרנייות שלו דידקטית, את הסמליות שלו מדי פעם נקייה מדי, ואת תפוקתו לאחר שיא אמצע שנות ה-50 לא אחידה בקבלת הפנים שלה – סופר שהמוניטין שלו, יהיה בטוח ככל שיהיה, נבנו ברובם המוחלט על סדרת יצירות בולטות בודדות ולא על ברק מתמשך לאורך כל הקטלוג שלו.
מורשת
ארתור מילר הלך לעולמו ב-10 בפברואר 2005 برוקסברי, קונטיקט, בן שמונים ותשע, לאחר שבילה קרוב לשישים שנה בכתיבה לבמה שאליה הגיע לראשונה כמעט במקרה לאחר זכייה בפרס כתיבת מחזות בקולג'. "מותו של סוכן" ו"ציד המכשפות" נותרו עמודי תווך ברפרטואר התיאטרוני האמריקאי ובתוכניות הלימודים בכיתות כאחד, ועדותו בוועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית נותרת כאחד הדוגמאות הברורות ביותר של התקופה להרשעותיו של סופר הנבחנות ישירות מול כוחה של המדינה – ועומדות.