ארנולד שנברג: האיש שפירק את הסולם
הוא מת ביום שישי, 13 ביולי 1951, בשעה 11:45 בלילה - חמש עשרה דקות לפני ה-14 בחודש. שנברג (Schoenberg) חשש מהמספר שלוש-עשרה כל חייו, וידידתו קטיה מאן תיעדה שהוא ציפה למות בשנה שהיא כפולה של מספר זה; הוא היה בן שבעים ושש. הצירוף המקרי הזה הוא מסוג הדברים שעורך היה מוחק מרומן. זהו גם כמעט הפרט המסודר היחיד בחיים שיועדו לכתיבת מוזיקה שנעשתה מכוון לקשה יותר להאזנה.
לאופולדשטאדט
הוא נולד ב-13 בספטמבר 1874 ברובע לאופולדשטאדט בווינה, למשפחה יהודית ממעמד הביניים הנמוך. אביו שמואל החזיק בחנות נעליים והגיע מהונגריה; אמו פאולין הגיעה ממשפחה יהודית מפראג. לא היה קונסרבטוריון, לא נרטיב של ילד פלא, ולא חניכות מוסדית. שנברג היה במידה רבה אוטודידקט, והיוצא דופן המשמעותי היחיד היה אלכסנדר פון זמלינסקי (Alexander von Zemlinsky), שאצלו החל ללמוד קונטרפונקט בסביבות 1894.
הקשר הפך למשפחתי: הוא נשא לאישה את אחותו של זמלינסקי, מטילדה, באוקטובר 1901, ולזוג נולדו שני ילדים לפני שהנישואים הסתיימו ב-1923. ב-1924 הוא נשא את גרטרוד קוליש, אחותו של הכנר רודולף קוליש, ונולדו להם שלושה ילדים נוספים.
ליל הוד וקץ הטונאליות
השנברג המוקדם אינו הקשה לעיכול. ליל הוד (Verklärte Nacht, 1899), סקסטט לכלי קשת, הוא מוזיקה רומנטית מאוחרת בעלת עומק רגשי חסר בושה, וזו עדיין היצירה שלו שהקהל ניגש אליה ראשון. ה-גורה-לידר (Gurre-Lieder) רחבת ההיקף נכתבה בטיוטה בין 1900 ל-1903 אך תזמור הושלם רק ב-1910–1911; פליאס ומליסנדה (Pelleas und Melisande) הגיעה אחריה ב-1902–1903. מה שמשותף ליצירות אלו הוא הניסיון להחזיק ביד אחת את ברהמס ואת וגנר - שני החצאים של המסורת הגרמנית שלכאורה אינם תואמים זה את זה - והמאמץ לעשות זאת מורגש.
משהו היה חייב להישבר, ומה שנשבר היה סימן ההתק בעל הסולם. רביעיית המיתרים מס' 2 משנים 1907–1908 מוסיפה סופרן בפרקיה המאוחרים, וסביבה המוזיקה משחררת את המרכז הטונאלי שלה. זהו אחד מנקודות המפנה הבודדות בהיסטוריה של המוזיקה שמאזין יכול לשמוע את חצייתן.
נפילה חופשית
השנים מ-1908 עד בערך 1922 הן התקופה האטונאלית והאקספרסיוניסטית של שנברג: ללא סולם, ללא מערכת, שום דבר מלבד אוזנו של המלחין כסמכות. ספר הגנים התלויים (Das Buch der hängenden Gärten, 1908–1909), חמישה קטעים לתזמורת (1909) ו-ציפייה (Erwartung, 1909) כולם שייכים לתקופה זו. כך גם פיירו הירחי (Pierrot lunaire, 1912), שבו הקול לא מדבר ולא שר, אלא תופס מרחב ביניים רשום ששנברג כינה שפרכשטִימֶה (Sprechstimme). פיירו הוא הפריט המשפיע ביותר של התקופה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →זה היה גם בלתי בר-קיימא. אטונאליות חופשית לא סיפקה עקרון לארגון מוזיקה בהיקף גדול, ו-סולם יעקב (Die Jakobsleiter), שהחלה ב-1914, מעולם לא הושלמה. הדרך החוצה ארכה רוב עשור.
השיטה
מה שהגיח בסופה של הדרך היה חוק. בשיטת שנים-עשר הטונים, כל שנים-עשר הצלילים של הסולם הכרומטי מסודרים בשורה סדורה, והשורה והטרנספורמציות שלה - היפוך, רטרוגרסי (נסיגה), היפוך רטרוגרסי, טרנספוזיציות - מספקות את כל תוכן הצלילים של יצירה. אף תו מועדף; אין בית. המרכז על שם ארנולד שנברג בווינה מתארך את הפורמליזציה ל-1923 ואת חמישיית כלי הנשיפה, אופוס 26; הסוויטה לפסנתר, אופוס 25, מאותה שנה היא המסמך המייסד השני. המרכז מתאר את המטרה כשיטה "עצמאית מההרמוניה המסורתית" ש"יכולה להשתוות למורשת של מסורות מוזיקליות שנוצרו במרחב התרבותי דובר הגרמנית."
המשפט האחרון הוא העיקר, ושנברג עצמו ביטא זאת בביטחון רב יותר: "עשיתי תגלית שתבטיח את עליונות המוזיקה הגרמנית למאה השנים הבאות." הוא לא חשב שהוא הורס את המסורת. הוא חשב שהוא מציל אותה.
יצירות שנים-עשר הטונים הבוגרות הגיעו לאחר מכן: וריאציות לתזמורת (1926–1928), האופרה משה ואהרן (Moses und Aron), שהחלה ב-1923 והושארה בלתי גמורה במותו, אודה לנפוליאון והקונצ'רטו לפסנתר משנת 1942, ו-שורד מוורשה (1947).
ברלין, גלות, לוס אנג'לס
הוא לימד באקדמיה הפרוסית לאמנויות בברלין מ-1925 עד 1933, כאשר המדינה הנאצית הפכה את משרתו לבלתי אפשרית. תגובתו הייתה ללא פשרות: הוא חזר רשמית ליהדות בבית כנסת בפריז ב-1933, כשהוא מתייחס למורשתו כדבר שיש להגן עליו ולא להשיל. הוא היגר לארצות הברית, שינה את איות שמו מ-Schönberg ל-Schoenberg מתוך כבוד למנהג האמריקאי, לימד באוניברסיטת דרום קליפורניה ולאחר מכן ב-UCLA מ-1936 עד 1944, והפך לאזרח בשנת 1941.
שורד מוורשה, שנכתב ב-1947, הוא יצירה של אדם שבילה רבע מאה בשמיעת הטענה שמוזיקה שלו היא זיהום זר בתרבות הגרמנית, ואשר השיב בשפת שנים-עשר הטונים המחמירה ביותר עם מצבה ששום מאזין לא מצא אותה מופשטת.
מדוע ארנולד נחשב לגאון
האיכות הכרוכה בכך קלה להגדרה: שנברג פילס את דרכו בתוך בעיה בלוגיקה מוזיקלית שכולם יכלו לשמוע אך איש לא יכול היה לפתור. ההרמוניה הכרומטית שחקה את הטונאליות במשך חצי מאה; שנברג היה זה שעקב אחרי השחיקה עד למסקנתה, חי חמש עשרה שנים בתוך ההריסות ללא מערכת, ואז בנה אחת מעקרונות יסוד. זוהי עבודה תיאורטית מסוג שנפוץ יותר במתמטיקה מאשר במוזיקה, והיא בוצעה על ידי אדם ללא הכשרה קונסרבטוריון רשמית כלל.
הוא היה גם, לפי שיקול דעתה של בריטניקה, "אחד המורים המשפיעים ביותר של המאה ה-20". ברג, וברן והאנס אייזלר יצאו מהסטודיו שלו והקימו יחד איתו את האסכולה הווינאית השנייה; מילטון בביט ופייר בולז בנו את הקריירות שלהם על הקרקע שהוא פינה.
טענת הנגד הכנה היא משמעותית. למרות מאה של תמיכה מוסדית, המוזיקה של שנברג מעולם לא מצאה קהל רחב, ושיטת שנים-עשר הטונים הותקפה כתוכנית רציונליסטית שנכפתה על השמיעה במקום להיגזר ממנה - מערכת שפותרת בעיה קומפוזיציונית תוך יצירת בעיית הקשבה. ההתרברבות שלו על עליונות גרמנית למאה שנים נקראת רע כעת ביותר ממובן אחד. והיצירה האהובה עליו ביותר, ליל הוד, היא זו שנכתבה לפני שהפך לשנברג. הוא שינה את מה שמלחינים חשבו שהמוזיקה יכולה להיות. האם הוא שינה את מה שהקהל שומע - זה עדיין לא מוכרע.
מורשת
הוא מת בלוס אנג'לס ב-13 ביולי 1951, כש-משה ואהרן - שהחלה ב-1923 ועבד עליה במשך כל שארית חייו - עדיין לא הושלמה.
המרכז על שם ארנולד שנברג בווינה מחזיק כיום בכתבי היד, המסמכים והתצלומים שלו ומפרסם את התיעוד של אופן יצירת השיטה. השפעתו עוברת דרך הסריאליזם שלאחר המלחמה, דרך כתיבת מוזיקה לסרטים, ודרך כל מי שכתב מוזיקה ללא סימן התק ולא הרגיש צורך להסביר. הוא נותר, שלושה רבעי מאה לאחר מכן, בין המלחינים המצוטטים ביותר והמבוצעים פחות ברפרטואר.