אנואר סאדאת: השלום שהרג אותו
פעמיים, ה-6 באוקטובר עשה את אנואר סאדאת. ב-1973 זה היה היום שבו צבאו חצה את תעלת סואץ וניפץ את מיתוס הבלתי-מנוצחות הישראלי, מה שזיכה אותו בתואר גיבור הצליחה. ב-1981 זה היה מצעד יום השנה שבו סגן חאלד אל-איסלאמבולי יצא ממשאית וירה בו למוות. בין שני התאריכים הללו הוא עשה את הדבר שאף מנהיג ערבי לא עשה: טס לירושלים, נאם בכנסת, וחתם על שלום עם ישראל שהפך אותו לחתן פרס נובל בחו"ל ולבוגד בבית.
ארבעה-עשר אחים ותא כלא
הוא נולד ב-25 בדצמבר 1918 במחוז מנופיה שבדלתת הנילוס, אחד מארבעה-עשר ילדים במשפחה בעלת אמצעים צנועים; אביו הגיע ממצרים העליונה, אמו הייתה ממוצא מצרי וסודני. הוא סיים את האקדמיה הצבאית המלכותית בקהיר ב-1938 — באותה שנה כמו גמאל עבד אל-נאצר — והוצב בחיל הקשר.
הפוליטיקה המוקדמת שלו הייתה פוליטיקה של ייאוש אנטי-קולוניאלי. כחבר במפלגת מצרים הצעירה, סאדאת שיתף פעולה עם גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה מתוך הנחה שאויב בריטניה הוא ידיד מצרים. זה עלה לו ביוקר: קונספירציות כושלות, מעצר, ושנים בכלא. הוא יצא עם סבלנות של קוונספירטור וטעם למחווה הדרמטית שמעולם לא עזבה אותו.
בצל נאצר
סאדאת פגש את נאצר בסודן האנגלו-מצרית, והשניים ייסדו יחד את תנועת הקצינים החופשיים נגד השלטון הבריטי והשחיתות המלכותית. כשההפיכה הגיעה ביולי 1952, סאדאת הוא זה שנתן את ההצהרה הראשונה של המהפכה ברדיו, והודיע למצרים שהמלך פארוק סיים את תפקידו.
במשך שמונה-עשרה שנים לאחר מכן הוא היה האיש הנאמן מהדרג השני: שר מדינה ב-1954, יו"ר האספה הלאומית מ-1960 עד 1968, סגן נשיא ב-1964 ושוב מ-1969. המעמד הפוליטי של קהיר קרא אותו כממלא מקום — גמיש, לא מאיים, דמות זמנית שתנוהל על ידי הנאצריסטים סביבו. כשנאצר מת בספטמבר 1970 וסאדאת ירש אותו באוקטובר, כמעט אף אחד לא ציפה שהוא יחזיק מעמד.
מהפכת התיקון
הוא החזיק מעמד על ידי תנועה ראשונה. מהפכת התיקון של 1971 טיהרה את מוקדי הכוח הנאצריסטיים מהממשלה ומנגנוני הביטחון, ובו-זמנית שחררה את האסלאמיסטים שנאצר כלא — סחר מחושב של חופש תרבותי ואידיאולוגי עבור תמיכה פוליטית נגד השמאל. זה עבד, וזה נטע את המטען שבסופו של דבר יהרוג אותו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ב-1972 הוא גירש את היועצים הצבאיים הסובייטים שניהלו את הכוחות המזוינים של מצרים מאז סואץ, צעד שנקרא בוושינגטון ובמוסקבה כהתאבדות אסטרטגית. זו הייתה למעשה הכנה. סאדאת רפורם את הצבא, שמר את כוונותיו לעצמו, וחיכה.
הצליחה
ב-6 באוקטובר 1973 כוחות מצריים חצו את התעלה לסיני ביום כיפור, והשיגו הפתעה טקטית מוחלטת. ישראל התאוששה ופתחה במתקפת נגד בכוח, והמלחמה הסתיימה ללא החזרת סיני. זו לא הייתה באמת הנקודה. כפי שמתעדת הקתדרה של סאדאת באוניברסיטת מרילנד, הוא יצא מהסכסוך ביוקרה עצומה: העולם הערבי קיבל ניצחון שהוא יכול להאמין בו, וסאדאת רכש את הדבר האחד שהיה צריך כדי לעשות שלום — המעמד של אדם שלא תובע מתוך חולשה.
אינפיטאח ולחם
בבית הוא פירק את כלכלת הפיקוד של נאצר. ה-Infitah, או "הפתיחה", ליברלה את הסחר וההשקעות וחיזרה אחרי הון זר, כשהיא מכוונת מחדש את מצרים ממוסקבה לעבר וושינגטון. המחיר נפל על העניים. כשפיקוח המחירים הוסר בינואר 1977, פרצו מהומות לחם ברחבי מצרים והמדיניות נאלצה להתהפך חלקית. הפרק חשף את הבעיה המבנית של נשיאותו: המהלכים הנועזים ביותר שלו נעשו מעל ראשיהם של האנשים שהושפעו מהם ביותר.
ירושלים
בנובמבר 1977 סאדאת עשה את הבלתי ייאמן. הוא טס לישראל — המנהיג הערבי הראשון אי פעם שדרך שם רשמית — פגש את ראש הממשלה מנחם בגין, ועמד על דוכן הכנסת כדי להציג הסדר שלום ישירות לפרלמנט הישראלי. העולם הערבי וברית המועצות היו מאוחדים בהתנגדות; הוא הלך בכל זאת. כשנשאל פעם מה הוא רוצה, ענה: "אחד, שלום במזרח התיכון. שתיים, שלום במזרח התיכון. שלוש, שלום במזרח התיכון."
ג'ימי קרטר לקח את הפתיחה והפך אותה לתהליך. הסכמי קמפ דייוויד באו ב-1978, וב-26 במרץ 1979 חתמו מצרים וישראל על הסכם השלום הראשון בין ישראל למדינה ערבית. סאדאת ובגין חלקו את פרס נובל לשלום לשנת 1978 על יצירתו.
החשבון הגיע מיד. הליגה הערבית השעתה את מצרים מ-1979 עד 1989, מוקיעה שלום נפרד שנטש את הפלסטינים. בבית, אסלאמיסטים ושמאלנים התכנסו בהתנגדות. עד ספטמבר 1981 סאדאת עצר יותר מ-1,500 אנשים — פוליטיקאים מהאופוזיציה, אנשי דת קופטים, חברי הג'יהאד האסלאמי — בסריקה שפספסה את התא האחד שחשוב.
מדוע אנואר מכונה גאון
הטענה שלו נשענת על פקולטה אחת, המופעלת בסיכונים הגבוהים ביותר האפשריים: רצף אסטרטגי. סאדאת הבין משהו שכמעט אף אחד סביבו לא הבין — שמשא ומתן לא יכול להיפתח מעמדת השפלה, ושהדרך לעשות שלום עם ישראל הייתה קודם כל להילחם בה בצורה אמינה. גירוש היועצים הסובייטים ב-1972, בנייה מחדש של הצבא, וחציית התעלה ב-1973 לא היו מדיניות נפרדת אלא מהלך יחיד שהתגמול שלו היה הטיסה לירושלים ב-1977. הוא בילה ארבע שנים ומלחמה בקניית ההון הפוליטי כדי לעשות את הדבר שהוא באמת רצה, ואז הוא הוציא את כולו בבת אחת.
הביקור בכנסת עצמו היה מעשה של דמיון תיאטרלי טהור. שום אמנה, שום פרוטוקול, שום מתווך לא היו יכולים לעשות את מה שהגעה טלוויזיונית אחת עשתה לפסיכולוגיה של שתי האומות. הוא חישב נכון שהמחווה תהיה בלתי הפיכה, והיא הייתה: האמנה החזיקה מעמד יותר מארבעה עשורים.
טיעון הנגד הכנה הוא שזו הייתה גאונות טקטית ולא עומק אינטלקטואלי, ושהיא הגיעה ארוזה עם שיקול דעת מוטעה רציני. הוא שחרר את האסלאמיסטים ב-1971 לטובת יתרון לטווח קצר והם הרגו אותו עשור לאחר מכן. האינפיטאח העשיר מעמד צר והוליד את מהומות הלחם של 1977. מעל הכול הוא עשה את השלום שלו לבד, מבודד את מצרים מהעולם הערבי במשך עשר שנים ומשאיר את השאלה הפלסטינית ללא פתרון, וזו בדיוק הסיבה שמבקרים רואים בהתנגדות שעמד בפניה כלגיטימית ולא כפנאטית. הוא לא היה הוגה דעות. הוא היה מהמר עם חוש יוצא דופן לתזמון, ואחד ההימורים שלו הגיע לפירעון על דוכן סקירה.
מורשת
החמושים של אל-איסלאמבולי הרגו אחד-עשר אחרים בהתקפת המצעד, ביניהם גנרל עומאני ושגריר קובה; המזימה אורגנה על ידי מוחמד עבד אל-סלאם פרג' מהג'יהאד האסלאמי המצרי תחת פתווה מעומר עבד אל-רחמן. חמישה גברים הוצאו להורג באפריל 1982 וכ-300 רדיקלים עמדו למשפט. חוסני מובארק ירש אותו ושלט במשך שלושים שנה.
הלווייתו משכה נוכחות זרה שיא, כולל שלושה נשיאים אמריקאים לשעבר — ומשלחת ערבית דלילה באופן בולט, שתי העובדות שמגדירות אותו יחד. הוא קיבל את מדליית החירות הנשיאותית ב-1984 ומדליית זהב של הקונגרס לאחר מותו ב-2018, והשאיר אחריו אוטוביוגרפיה, בחיפוש אחר זהות. מצרים וישראל לא נלחמו במלחמה מאז.