אנטוניו בנדרס: הדרך הארוכה בחזרה לספרדית
כשהגיע להוליווד בשנת 1992 עבור הסרט "מלכי הממבו" (The Mambo Kings), אנטוניו בנדרס (Antonio Banderas) לא דיבר אנגלית. הוא למד את שורותיו פונטית, הברה אחר הברה, מבלי לדעת את המשמעות של רובן. קנת טורן מה"לוס אנג'לס טיימס" כינה את הופעתו "יעילה בשקט". עשרים ושבע שנים מאוחר יותר, בפסטיבל קאן 2019, הוא זכה בפרס השחקן הטוב ביותר עבור סרט בשפת אימו, בו גילם גרסה של הבמאי שגילה אותו — קריירה שעזבה את הבית, כבשה את העולם בשפה מושאלת, וחזרה.
מאלגה, וכף רגל שבורה
הוא נולד בשם חוסה אנטוניו דומינגס בנדרה ב-10 באוגוסט 1960 במאלגה, אנדלוסיה. אביו, חוסה דומינגס פריאטו, היה קצין במשמר האזרחי; אימו, אנה בנדרה גאייגו, הייתה מורה בבית ספר. היה לו אח צעיר בשם פרנסיסקו. התוכנית הייתה כדורגל. הוא רצה לשחק באופן מקצועי, ובגיל חמש עשרה כף רגל שבורה שמה לזה סוף.
מה שהחליף את הכדורגל היה הבמה. הוא התאמן בבית הספר לתיאטרון ARA, שנוהל על ידי אנחלס רוביו-ארגואייאס אי אלסנדרי, ובבית הספר לאמנויות הדרמה של מאלגה, ולאחר מכן נסע למדריד והופיע עם התיאטרון הלאומי הספרדי במהלך "לה מובידה מדרילניה" (La Movida Madrileña) — התפרצות של אמנות, מין ורעש שבאה בעקבות מותו של פרנקו וסיום הדיקטטורה. זו הייתה העיר הנכונה בדיוק בזמן הנכון, וזה הציב אותו מול האדם הנכון.
השחקן של אלמודובר
פדרו אלמודובר (Pedro Almodóvar) ראה אותו בתיאטרון וליהק אותו לסרט "מבוך התשוקות" (Labyrinth of Passion) בשנת 1982. מה שבא לאחר מכן הוא אחת משותפויות הבמאי-שחקן המגדירות בקולנוע האירופי: "מטאדור" (1986), "חוק התשוקה" (1987), "נשים על סף התמוטטות עצבים" (1988), "קשור אותי! תאהב אותי!" (1989). וינסנט קנבי מה"ניו יורק טיימס" ציין כי העבודה נעשתה "במשחק בעל שכנוע מוחלט ורציני" — תיאור מדויק של מה שבנדרס הביא לרגיסטרים האבסורדיים במכוון של אלמודובר. הוא יחזור לעבוד עם הבמאי עשורים לאחר מכן בסרטים "העור שבו אני חי" (2011) ו"כאב ותהילה" (2019).
העשור האמריקאי
אחרי "מלכי הממבו" הגיעה סדרה של סרטים שהפכו אותו לאחד הכוכבים הספרדיים הבודדים בעלי שם עולמי באמת: "פילדלפיה" (1993), "ראיון עם ערפד" (1994), "דספרדו" (1995) של רוברט רודריגז, ו"אוויטה" (1996), שהביא לו מועמדות לפרס גלובוס הזהב וגרם לג'אנט מאסלין לכתוב שהוא "עושה עבודה מפתיעה ונהדרת". "המסכה של זורו" (1998) הפך אותו לכוכב סרטי הרפתקאות; רוג'ר איברט ציין במיוחד את ה"כימיה" בין השחקנים הראשיים. לאחר מכן סרטי "ספיי קידס" מ-2001, והחל מ"שרק 2" ב-2004, הדיבוב של "החתול של שרק" (Puss in Boots) — מבטא ספרדי שהפך לאחד הכלים הקומיים המזוהים ביותר באנימציה האמריקאית.
הוא גם ביים, פעמיים: "טירוף באלבמה" (1999), בכיכובה של אשתו דאז מלאני גריפית', שזכה לקבלת פנים צוננת, ו"גשם קיץ" (2006).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בשנת 2003 הוא עשה משהו שמעט כוכבי קולנוע מנסים ופחות שורדים. הוא ערך את הופעת הבכורה שלו בברודוויי בתור גידו קונטיני במחזמר "Nine", כשהוא שר שמונה הופעות בשבוע. בן ברנטלי מה"ניו יורק טיימס" כינה אותו "אליל כרטיסי קולנוע אמיתי של המאה ה-21 — אדוניס קטן". הוא זכה בפרסי Drama Desk ו-Outer Critics Circle והיה מועמד לפרס הטוני לשחקן הטוב ביותר במחזמר.
חיים שנקטעו
הוא נישא לאנה לזה בשנת 1987; הם התגרשו ב-1996. באותה שנה, ב-14 במאי, הוא נישא למלאני גריפית', ובתם סטלה דל כרמן נולדה ב-24 בספטמבר. הנישואים הסתיימו בדצמבר 2015. הם נותרו קרובים — בתה של גריפית', דקוטה ג'ונסון, מכנה אותו "אבא בונוס". מאז נובמבר 2015 בת זוגו היא ניקול קימפל, בנקאית השקעות.
בשנת 2009 עבר ניתוח להסרת גידול שפיר בגבו. ב-26 בינואר 2017 סבל מהתקף לב ועבר ניתוח להצבת שלושה סטנטים. הוא תיאר את התקופה שאחרי לתוכנית "Fresh Air" בספטמבר 2019 במונחים שהפתיעו את המראיין שלו: "זה פשוט נתן לי פרספקטיבה על מי שהייתי ... אחד הדברים הטובים ביותר שקרו בחיי".
כאב ותהילה
שנתיים לאחר התקף הלב, אלמודובר ליהק אותו לתפקיד סלבדור מאיו, במאי מזדקן הנמצא בדעיכה פיזית, בסרט "כאב ותהילה" — הסרט האוטוביוגרפי החשוף ביותר שכל אחד מהם עשה, כאשר בנדרס מגלם את האדם שגילה אותו. מנואלה דארגיס כתבה כי "נוכחותו המלנכולית של בנדרס והמשחק המעודן והמורכב שלו מוסיפים עומק ועוצמות רגש". הוא זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בקאן ב-25 במאי 2019, לאחר מכן בפרס גויה, בפרס הקולנוע האירופי ובפרס מבקרי הקולנוע של ניו יורק, והיה מועמד לפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר, אך הפסיד לחואקין פיניקס.
האמרגן
ב-15 בנובמבר 2019, הוא פתח את תיאטרון סוהו קאישה-בנק (Teatro del Soho CaixaBank) במאלגה — לא מקום של כבוד עצמי, אלא מרכז הפקה והכשרה לאמנויות הבמה בעיר ממנה הגיע. בשנת 2024 המשיך זאת עם בית הספר לאמנויות Sohrlin Andalucía, שנבנה בתוך מפעל מתכות לשעבר. הוא מחזיק במחצית מיקב אנטה בנדרס (Anta Banderas) בויאלבה דה דוארו, בעל שותפות ארוכת שנים עם בית הבשמים פויג (Puig), ובאוגוסט 2015 נרשם לקורס עיצוב אופנה בסנטרל סנט מרטינס בלונדון — בגיל חמישים וחמש, כסטודנט.
מדוע אנטוניו נחשב לגאון
התשובה הכנה היא שהכישרון של בנדרס הוא מלאכת אמנות, לא אינטלקט, והמלאכה ספציפית באופן יוצא דופן: הוא שחקן אופי שקיבל פנים של כוכב ראשי ובילה קריירה בסירוב לתת לפנים לעשות את העבודה. ההוכחה היא הגיוון. אותו מבצע מגלם את אהובו של אדם גוסס ב"פילדלפיה", אקדוחן ב"דספרדו", חתול מצויר, שחקן ראשי במחזמר בברודוויי, וקולנוען אוטוביוגרפי שבור ב"כאב ותהילה", ועושה כל אחד מהם ברגיסטר שאחרים לא נוגעים בו. ההישג של האנגלית הפונטית ב"מלכי הממבו" הוא הדוגמה הטהורה ביותר — הוא בנה הופעה שלמה מתוך טכניקה כי הבנה לא הייתה זמינה, והמבקרים לא הבחינו בפיגומים.
המרכיב השני הוא סיבולת כנגד ליהוק לפי תבניות. להוליווד בשנות ה-90 הייתה משבצת אחת לשחקן ספרדי — מאהב לטיני, ואז כוכב הרפתקאות — ובנדרס מילא אותה ברווחיות במשך שנים. ההישג ב"כאב ותהילה" הוא שאחרי שני עשורים של זה, הכלי היה עדיין מסוגל לעבודה השקטה, הפנימית והלא-זוהרת שאלמודובר דרש, וכל הממסד הביקורתי רשם זאת כגילוי.
מקרה הנגד הוא פשוט ויש לציינו. המילה "גאון" בסיפורו של בנדרס שייכת בצורה מתאימה יותר לאלמודובר, שכתב ועיצב כמעט כל הופעה שלו שנידונה כאמנות. הניסיונות של בנדרס עצמו לכתיבה — שני סרטים בבימויו — לא הגיעו לשום מקום. הוא מעולם לא טען אחרת. מה שיש לו הוא אינטליגנציה של מפרש: היכולת להפוך לדבר המדויק שבמאי דגול צריך, שנשמר לאורך ארבעה עשורים, שתי שפות והתקף לב. זה נדיר יותר ממה שזה נשמע, אבל זה לא אותו דבר כמו יצירה מקורית.
מורשת
הוא קיבל כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד בשנת 2005 כמקבל ה-2,294, תואר כבוד מדיקינסון קולג' בשנת 2000 ודוקטורט לשם כבוד מאוניברסיטת מאלגה בשנת 2010. הוא מתאר את עצמו כאגנוסטיקן — "אני לא מאמין בשום סוג של פונדמנטליזם", אמר למגזין "פיפל" (People) ב-2006 — ובכל זאת משרת כ"מאיורדומו דה טרונו" (mayordomo de trono) באחווה דתית במאלגה וצועד בתהלוכות השבוע הקדוש שלה. "אני חי בנוחות בתוך המסתורין", אמר ל"אל פאיס" (El País) ב-2021. "הגרסה האנדלוסית היא כל כך צבעונית ושמחה כי כולם יודעים שהבחור יקום לתחייה ביום ראשון".