אנטון דיאבלי: המוציא לאור שגרם ליצירת הפסנתר הגדולה האחרונה של בטהובן
בשנת 1819 שלח מוציא לאור וינאי בעל מזג נוח ואלס צנוע פרי עטו לכחמישים מלחינים ברחבי האימפריה האוסטרית, וביקש מכל אחד וריאציה אחת כדי להשלים אנתולוגיית צדקה. ארבעים ותשעה מהם נענו בחיוב עם וריאציה אחת כל אחד. החמישים, לודוויג ואן בטהובן, שלח בחזרה שלושים ושלוש – סט כה עצום וכה מוזר שהוא יכונה, על ידי יותר ממבקר אחד במאה העשרים, כסט הווריאציות הגדול ביותר שנכתב אי פעם. שמו של המוציא לאור שורד כיום פחות בזכות משהו שהלחין בעצמו, ויותר בזכות הנושא שהגיש לגאון שלא יכול היה להניח לו.
מהמנזר למסחר במוזיקה
אנטון דיאבלי נולד ב-6 בספטמבר 1781 במאטזה (Mattsee), ליד זלצבורג. כילד שר במקהלת קתדרלת זלצבורג ולמד אצל מיכאל היידן, אחיו של יוזף, והפגין הבטחה כזו שכבר בגיל תשע-עשרה כתב שש מיסות. הוא היה מיועד, בתחילה, לכמורה ולא לאולם הקונצרטים: הוא נכנס למנזר בווארי ברייטנהאסלאך (Raitenhaslach) בסביבות שנת 1800. נתיב זה נסגר עבורו כאשר בוואריה חילנה את מנזריה ב-1803, ודיאבלי עבר לווינה, שם תמך בעצמו בהוראת פסנתר וגיטרה ובהגהה עבור מוציא לאור מוזיקלי מבוסס, בעודו ממשיך להלחין מהצד – אופרטות, מיסות, שירים, וקטלוג גדול של מוזיקה לגיטרה ופסנתר, כולל יצירות לפסנתר בארבע ידיים שעדיין מנוגנות על ידי תלמידים כיום.
בניית בית הוצאה לאור
הקריירה האמיתית של דיאבלי החלה ב-1817, כאשר הקים פעילות הוצאה לאור משלו, אליה הצטרף שנה לאחר מכן כשותף פייטרו קאפי. חברת Cappi & Diabelli עשתה את כספה בדרך הלא-זוהרת – על ידי עיבוד יצירות פופולריות כך שחובבנים יוכלו לנגן אותן בבית – אך היא גם לקחה סיכון על מוזיקה חדשה ורצינית, בעיקר על מלחין צעיר בשם פרנץ שוברט, שהשיר שלו "שר היער" (Erlkönig) פורסם על ידי החברה ב-1821 כהופעתו הראשונה של שוברט בדפוס. לאחר שנפרד מקאפי ב-1824, השיק דיאבלי את Diabelli & Co. בעצמו, הפך למוציא לאור הראשי של שוברט, ולאחר מותו המוקדם של המלחין, רכש חלק גדול מעיזבונו שלא פורסם – מהלך של ראיית נולד עסקית שאפשר לחברה להמשיך להוציא יצירות "חדשות" של שוברט במשך יותר משלושים שנה לאחר מכן, והוביל את דיאבלי להרכיב את הקטלוג התמטי הראשון של המוזיקה של שוברט ב-1851. הוא היה, בכל קנה מידה, אחד ממפעילי עסקי המוזיקה הממולחים של התקופה, ערני הן לעיבוד מסחרי והן לניהול תרבותי ארוך טווח.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוואלס שהפך לאנדרטה
הרעיון המשמעותי ביותר של דיאבלי, עם זאת, היה תוכנית שיווקית. בתחילת 1819 הוא הלחין ואלס פשוט – מנגינה שחלק מבני דורו ביטלו כ-"Schusterfleck", קלישאה של סנדלרים – והפיץ אותו למוזיקאים המובילים באימפריה, מקרל צ'רני ויוהאן נפומוק הומל ועד הארכידוכס רודולף, וביקש מכל אחד וריאציה אחת שתפורסם יחד כ-Vaterländischer Künstlerverein (אגודת האמנים הפטריוטים), כאשר ההכנסות מיועדות ליתומי ואלמנות מלחמה. פרנץ ליסט בן האחת-עשרה תרם וריאציה, שעובדה בעזרת מורו צ'רני. אך תגובתו של בטהובן היא ששינתה את הפרויקט: במקום וריאציה אחת, הוא הקדיש זמן לסירוגין בין 1819 ל-1823 – תוך עצירות ארוכות כדי להשלים את ה-Missa solemnis – לבניית סט של שלושים ושלוש וריאציות בעלות תעוזה הרמונית גוברת. דיאבלי פרסם את תרומתו של בטהובן לבדה, ביוני 1823, כאופוס 120, כשהוא מקדים אותה בטענה שהיא ראויה להיות "מדורגת עם היצירות האלמותיות של הקלאסיקנים הישנים" לצד וריאציות גולדברג של באך. בשנה שלאחר מכן הוא הוציא את הווריאציות הבודדות של חמישים המלחינים האחרים ככרך שני מלווה – הערת שוליים למה שבטהובן עשה מהמנגינה שלו.
פסק הדין של ההיסטוריה
השיפוט שדיאבלי הימר עליו במוניטין שלו החזיק מעמד היטב. המוזיקולוג דונלד טובי כינה את וריאציות דיאבלי של בטהובן "סט הווריאציות הגדול ביותר שנכתב אי פעם"; הפסנתרן אלפרד ברנדל הרחיק לכת, וכינה אותו "הגדולה מכל יצירות הפסנתר"; וארנולד שנברג, בהקשיבו למה שהיה חשוב למאה שלו, כינה זאת "היצירה ההרפתקנית ביותר של בטהובן" בדמיונה ההרמוני. אף אחד מהשבחים הללו אינו דבק בוואלס של דיאבלי עצמו, שרוב המאזינים שפטו בדיוק כבנאלי כפי שנאמר שבטהובן חשב עליו בתחילה – חומר הגלם היה חשוב הרבה פחות ממה שמלחין אחד עשה איתו. דיאבלי הפך גם למוציא לאור משמעותי של יצירות אחרות של בטהובן במהלך אותן שנים, מה שחיזק קשר עסקי שהאריך ימים מעבר לכל חיכוך סביב ההתפתחות האיטית של פרויקט הווריאציות.
פרישה וחברה
דיאבלי פרש מהוצאה לאור פעילה ב-1851, ומסר את החברה לשותפו קרל אנטון ספינה, ששינה את שמה ל-C.A. Spina Vormals Diabelli; לאחר שינויי בעלות נוספים היא התמזגה בסופו של דבר לחברתו של אוגוסט קראנץ ב-1876. דיאבלי מת בווינה באפריל 1858, בגיל שבעים ושש.
מדוע אנטון מכונה גאון
כינוי דיאבלי כגאון דורש הסתייגות אמיתית, והתשובה הכנה היא שהלחנותיו שלו – סונטינות נעימות, קטעי גיטרה פונקציונליים, מיסות עבודה – מעולם לא היו הבסיס לטענה. הסונטינות לדואט פסנתר שלו נותרות כלי הוראה בסיסיים המוערכים בשל בהירותם ולא בשל שאיפתם; אחת מהן מצאה מאוחר יותר חיים שלאחר המוות כסמל לכמיהה חנוקה בנובלה Moderato Cantabile של מרגריט דיראס, אך התהודה הספרותית המושאלת הזו שייכת יותר לדמיונה של דיראס מאשר למוזיקה של דיאבלי. מה שמבדיל אותו באמת הוא סוג אחר של אינטליגנציה: אינסטינקט יזמי ואוצרותי לזיהוי וגיוס גדולה אצל אחרים. הוא זיהה את כישרונו של שוברט לפני כמעט כל אחד אחר בדפוס, בנה מודל עסקי ממולח מספיק כדי להמשיך להרוויח מהכישרון הזה במשך עשורים לאחר מותו של שוברט, והגה פעלול קידום מכירות שנבנה סביב מנגינה צנועה משלו שאיכשהו עוררה את בטהובן – שבתחילה מצא את הנושא נחות ממנו – לאחד ההישגים העליונים של רפרטואר הפסנתר. זו אינה גאונות הלחנתית; זה משהו הדומה יותר לגאונות של עורך או אמרגן, המיומנות ליצור את התנאים שבהם הגאונות של אנשים אחרים נוצרת ונשמרת. האם זה ראוי למילה "גאון" באופן מוחלט, או פשוט ל"טעם ותזמון משמעותיים בצורה יוצאת דופן", היא שאלה הוגנת שהמקורות עצמם מותירים פתוחה.
מורשת
שמו של דיאבלי שורד כמעט כולו בזכות אסוציאציה – קשור לצמיתות ליצירה שבטהובן בנה על הנושא שלו, ונוכח בשקט מאחורי הפרטיטורות המוקדמות ביותר שפורסמו של שוברט. זהו סוג מוזר של אלמוות עבור מוציא לאור: לא זכור בעיקר בשל מה שכתב, אלא בשל מה שאפשר.