אנטון ברוקנר: נגן העוגב מהכפר שכתב מחדש את הסימפוניה
האליטה התרבותית של וינה בילתה חלק ניכר מהקריירה שלו בביטולו, כפי שתיאר זאת מלומד אחד, כ"דמות כפרית ומגושמת מהפרובינציה שלא הייתה מתוחכמת במיוחד". אנטון ברוקנר (Anton Bruckner) לא זכה להערצה ציבורית רחבה עד לאחר הבכורה של הסימפוניה השביעית שלו ב-1884, כשהיה כבר מעבר לגיל שישים. עד שנות ה-20 של המאה ה-20, עשורים לאחר מותו, מוזיקולוגים כינו אותו אחד הסימפוניסטים האוונגרדיים ביותר של המאה שלו.
בנו של מורה הכפר ונער על העוגב
נולד ב-4 בספטמבר 1824 באנספלדן (Ansfelden), כפר ליד לינץ (Linz) שבאימפריה האוסטרית. ברוקנר היה הבכור מבין אחד-עשר ילדים של מורה הכפר אנטון ברוקנר האב ושל תרזיה הלם (Theresia Helm), ממשפחה של חקלאים ואומנים שניתן להתחקות אחריה עד המאה ה-16. אביו נתן לו את שיעורי המוזיקה הראשונים שלו, ולפי הדיווחים, ברוקנר נהג להתאמן על העוגב עד שתים-עשרה שעות ביום בילדותו. הוא למד אצל נגן העוגב המוערך יוהאן בפטיסט וייס (Johann Baptist Weiß) בבית הספר בהרשינג (Hörsching), עבר הכשרה בבית ספר למורים בלינץ בשנים 1840–1841, והמשיך ללמוד הרמוניה והלחנה אצל אוגוסט דורנברגר (August Dürrnberger) ובאנס (Enns) בין 1843 ל-1845 אצל לאופולד פון צנטי (Leopold von Zenetti). משנת 1855 למד אצל תיאורטיקן המוזיקה המוביל של וינה, זימון זכטר (Simon Sechter), ומ-1863 אצל אוטו קיצלר (Otto Kitzler), שהכיר לו את המוזיקה של ריכרד ואגנר (Richard Wagner) – מפגש שיעצב מחדש את שאיפותיו המוזיקליות בסוף שנות השלושים לחייו, גיל מאוחר במיוחד עבור מלחין במעמדו.
נגן העוגב של סנט פלוריאן
ברוקנר בילה כמעט עשור, מ-1837 עד 1845, כמורה עוזר ונגן עוגב במנזר האוגוסטיני של סנט פלוריאן (St. Florian), שם מונה רשמית לנגן עוגב ב-1848 וקיבל משרה קבועה ב-1851. הוא בנה מוניטין בינלאומי כמבצע ולא כמלחין בתחילה, כשהוא מדהים קהלים ברסיטלים בצרפת ב-1869 ומעניק שישה רסיטלים על עוגב של הנרי ויליס (Henry Willis) בהיכל רויאל אלברט (Royal Albert Hall) בלונדון ב-1871, לצד חמישה נוספים בארמון הבדולח (Crystal Palace). בסופו של דבר הוא נקבר, לבקשתו, בקריפטה של כנסיית מנזר סנט פלוריאן, ישירות מתחת לעוגב עליו ניגן במשך זמן רב כל כך.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אחת-עשרה סימפוניות ו"בעיית ברוקנר"
ברוקנר הלחין אחת-עשרה סימפוניות בין השנים 1863 ל-1896, החל מ"סימפוניית לימוד" בפה מינור וכלה בסימפוניה התשיעית שלא הושלמה עם מותו. הסימפוניות הבוגרות שלו מתאפיינות בפוליפוניה דחוסה, טווחי מתח הרמוני ארוכים, מודולציות לא פתורות ובלתי מוכנות, וקנה מידה שרבים מבני דורו מצאו כמבלבל; רק הבכורה של הסימפוניה השביעית ב-1884 הביאה לו לבסוף הכרה רחבה, כשהיה בראשית שנות השישים לחייו. מכיוון שברוקנר תיקן שוב ושוב את הפרטיטורות שלו, ולפי עדותו של המוזיקולוג דריק קוק (Deryck Cooke), "חש מחויב להיכנע לדעות חבריו, 'המומחים'," שדחפו אותו לביצוע שינויים נוספים, קיימות גרסאות מתחרות רבות לרוב הסימפוניות שלו, במיוחד השלישית, הרביעית והשמינית – סבך שמלומדים עדיין מכנים "בעיית ברוקנר", עם ויכוחים מתמשכים על אילו גרסאות מייצגות את כוונותיו האמיתיות.
תלמידו של ואגנר, לא המחזאי שלו
ברוקנר העריץ את ואגנר ואת פרנץ ליסט (Franz Liszt) במה שצופים תיארו כ"כבוד, אפילו ענווה", ולמד את החידושים ההרמוניים של ואגנר מקרוב משנת 1863 ואילך. אך הוא הראה עניין מועט במימד התיאטרלי או הנרטיבי של האופרה; כשנשאל על סיומה של האופרה "דמדומי האלים" (Götterdämmerung) מאת ואגנר, דווח כי השיב רק: "אמור לי, מדוע שרפו את האישה בסוף?" – פער מעיד על ההבדל בין קליטתו את השפה המוזיקלית של ואגנר לבין אדישותו לדרמה של ואגנר.
מורה, קתולי אדוק, אקסצנטרי
מ-1868 החליף ברוקנר את מורו זימון זכטר כפרופסור לתיאוריה מוזיקלית בקונסרבטוריון של וינה, שם תלמידיו כללו את הנס רוט (Hans Rott), פליקס מוטל (Felix Mottl) והיינריך שנקר (Heinrich Schenker), ומאוחר יותר הרצה על הרמוניה וקונטרפונקט באוניברסיטת וינה מ-1875 ועד בערך 1892. כאדם דתי באדיקות, הוא הלחין שבע מיסות, יצירת "טה דאום" (Te Deum), כארבעים מוטטים ומזמורים לצד הסימפוניות שלו. חייו האישיים התאפיינו באקסצנטריות מתועדת ובבדידות עקבית: רווק כל חייו, הוא הציע נישואין שוב ושוב ללא הצלחה לנשים צעירות בהרבה, ניהל יומן ב-1874 שבו רשם את שמות הנערות שמצאו חן בעיניו, ומעבר לגיל שבעים, הציע נישואין לחדרנית במלון בברלין שסירבה להתגייר לנצרות הקתולית. הוא סבל מדיכאון תקופתי, היה ביקורתי כלפי עצמו באופן כפייתי בנוגע למוזיקה שלו, והחזיק במה שביוגרפים מתארים כעיסוק אובססיבי במוות, כשהוא מותיר הוראות מפורשות לחניטת גופתו שלו.
מדוע אנטון מכונה גאון
היסטוריון המוזיקה בנג'מין קורסטווד (Benjamin Korstvedt) טען כי מאזינים "חשים משהו טרנסצנדנטי בסימפוניות של ברוקנר", תוך שהוא מצביע על "עומקן הרוחני ועוצמתן האינטלקטואלית" כמקור למוניטין שלקח עשורים להדביק את המוזיקה עצמה – עד שנות ה-20 של המאה ה-20, מציין קורסטווד, ברוקנר נתפס כ"אחד המלחינים האוונגרדיים ביותר של הסימפוניה" בתקופתו, למרות ביטולו על ידי הממסד הביקורתי של וינה במהלך חייו. אותה הכרה מאוחרת היא כשלעצמה חלק מהעניין: מלחין העובד באלמוניות כמעט מוחלטת עד שנות השישים לחייו, ועדיין מעצב מחדש מיסודו את ארכיטקטורת הסימפוניה באמצעות העזה הרמונית שרוב בני דורו מצאו כמבלבלת פשוטו כמשמעו. הטיעון הנגדי ההגון הוא משמעותי. התיקון העצמי הכרוני והחרדתי של ברוקנר תחת לחץ מחברים ותלמידים הופך את הקביעה איזו גרסה של מספר סימפוניות מרכזיות משקפת את שיקול דעתו המיושב של המלחין, בניגוד לנטייתו להיכנע לדעות אחרים, לקשה באמת, וחוסר היציבות האישי שלו, שהתבטא בהרגל להציע נישואין לנערות גם בגיל מבוגר, יושב בצורה לא נוחה לצד כל נרטיב הרואי גרידא. גאוניותו, אם המילה אכן חלה, הייתה אדריכלית והרמונית ולא דרמטית או תיאטרלית – יכולת, שנלמדה תחילה בעוגב, לקיים ולפתח מבנים מוזיקליים עצומים שמעטים ממאזיניו, במהלך חייו, החזיקו בסבלנות לעקוב אחריהם.
מורשת
ברוקנר מת בווינה ב-11 באוקטובר 1896, בהיותו בן שבעים ושתיים, לאחר שקיבל את עיטור פרנץ יוזף (Order of Franz Joseph) מהקיסר עשור קודם לכן כאחד הכבודים העיקריים היחידים בחייו. המוזיקה שלו אומצה מאוחר יותר על ידי גרמניה הנאצית כסמל ללאומיות תרבותית גרמנית; היטלר הקדיש אישית פסל חזה שלו בוואלהאלה (Walhalla) ב-1937, והאדג'יו מהסימפוניה השביעית שלו שודר ברדיו הגרמני בהכרזה על מותו של היטלר ב-1945, מעורבות פוליטית שפגעה במוניטין שלו במשך עשורים עד שהקלטות באיכות גבוהה משנות ה-50 וה-60 ואילך אפשרו למאזינים לשמוע את הסימפוניות במנותק מאותה היסטוריה. כיום, אחת-עשרה הסימפוניות שלו מחזיקות במקום מרכזי ברפרטואר של תזמורות כמו הפילהרמונית של וינה (Vienna Philharmonic), ומוסדות הכוללים את אוניברסיטת אנטון ברוקנר (Anton Bruckner Private University) בלינץ נושאים את שמו קדימה.