אנני פרו: הנוף הוא הקוטל
היא הייתה בת חמישים ושלוש כשספר הסיפורים הראשון שלה פורסם. היא הייתה בת חמישים ושבע כשגלויות (Postcards) זכה בפרס פן/פוקנר, האישה הראשונה אי-פעם שזכתה בו, ובת חמישים ושמונה כשחדשות הספנות (The Shipping News) זכה בפרס פוליצר ובפרס הספר הלאומי באותה עונה. עשרים השנים שלפני כן עברו עליה בעריכת עיתונות וכתיבת מדריכי עשה-זאת-בעצמך על גינון והכנת סיידר. כמעט שום קריירה בספרות האמריקאית לא הייתה עמוסה כל כך בדיעבד.
מדריכי סיידר והכשרה של היסטוריונית
עדנה אן פרו (Edna Ann Proulx) נולדה ב-22 באוגוסט 1935 בנוריץ', קונטיקט, לג'ורג'-נפוליאון פרו, קנדי-צרפתי שהחל לעבוד בבית חרושת לטקסטיל וסיים כסגן נשיא חברה, וללואיס נלי גיל, שקו אימהותה הגיע לאמריקה בשנת 1635. היא למדה בבית הספר התיכון דירינג בפורטלנד, מיין, החלה ללמוד בקולג' קולבי, נישאה ועזבה ב-1955. היא חזרה ללימודים כעבור עשור: תואר ראשון בהיסטוריה מאוניברסיטת ורמונט ב-1969, בהצטיינות וחברה באחוות פי בטא קפה, ולאחר מכן תואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת קונקורדיה במונטריאול ב-1973. היא עברה את בחינות הדוקטורט שלה בקונקורדיה ב-1975 ועזבה את עבודת המחקר כדי לכתוב במשרה מלאה. אותה הכשרה נטושה היא הדבר החשוב ביותר בסיפורת שלה. היא כבר פרסמה סיפור אחד – "טרקלין המכס", מדע בדיוני, במגזין If בשנת 1963 – ובמשך שנים היא כתבה למגזיני טבע בשם "אי. א. פרו", כיוון שעורכים גברים האמינו ששם של אישה ירחיק קוראים.
ההתחלה המאוחרת
שירי לב וסיפורים אחרים (Heart Songs and Other Stories) יצא לאור ב-1988, כשהייתה בת חמישים ושלוש. גלויות הגיע ב-1992 וזכה בפרס פן/פוקנר. מלגות מהקרן הלאומית לאמנויות ומקרן גוגנהיים הגיעו באותה שנה. היא בילתה שני עשורים בלמידה כיצד סיידר תוסס, כיצד גינה נכשלת, כיצד עיירה גוועת מאבדת את תושביה – סוג של ידע שאי אפשר לאלתר ליד שולחן כתיבה.
חדשות הספנות
הרומן משנת 1993 זכה בפרס פוליצר, בפרס הספר הלאומי ובפרס הספרות הבינלאומי של האייריש טיימס, ועובד לסרט בשנת 2001. הויל הוא עיתונאי כושל מצפון מדינת ניו יורק שלוקח את שתי בנותיו לבית אבות מרוחק בניופאונדלנד ומסיים בסיקור חדשות הספנות עבור העיתון המקומי. הסגנון היה החדשות עצמן: קטעים ותיאור דחוס, פרקים בראשות קשרים ימיים וציטוטים מתוך ספר הקשרים של אשלי (Ashley Book of Knots) משנת 1944 של קליפורד ו. אשלי, שהניע את כתיבת הספר. אפילו השמות לקוחים מחבלים – "קויל" (quoyle) הוא סוג של לולאת חבל, המהווה את הטיעון לגבי בעליה במילה אחת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הארכיון בבירד קלאוד
מ-1994 היא התבססה בוויומינג, בסופו של דבר בחוות שכינתה בירד קלאוד ליד סרטוגה. מה שבנתה שם היה פחות חדר עבודה ויותר מוסד מחקרי. היא אמרה לפריז רוויו (The Paris Review) שהספריות שלה ממוינות לפי נושאים – מים, אש, סחר בפרוות, ימי, רודאו, בעלי חיים, מוות, מלחמות האינדיאנים – ושהיא מנהלת מחברת שמות דמויות, מתקנת שם בודד שש או שבע פעמים ככל שסיפור מתפתח. "הג'ון סמית'ים של העולם הספרותי גורמים לי בחילה", אמרה. היא מציבה את סיפורתה במקומות כפריים מתוך שכנוע שאי אפשר לכתוב סיפור כפרי בכנות בלי להכיר את השטח בפועל. היא עשתה זאת כנודדת: יותר משלושים שנה בוורמונט, עונות בצפון ניופאונדלנד ליד ל'אנס או מדוז (L'Anse aux Meadows), ולאחרונה בפורט טאונסנד, וושינגטון. שלוש נישואים, שלושה גירושים, ארבעה ילדים – ג'ונתן, גיליס, מורגן וסילביה.
הר ברוקבק
הניו יורקר (The New Yorker) פרסם את "הר ברוקבק" (Brokeback Mountain) ב-13 באוקטובר 1997. אניס דל מאר וג'ק טוויסט הם נשרי תיכון מחוות עניות, שנשכרו ב-1963 לרעות כבשים על הר בוויומינג שהמציאה פרו; עשרים השנים הבאות עברו עליהם בטיולי קמפינג תקופתיים סביב נישואיהם של אחרים. הוא זכה בפרס המגזין הלאומי לסיפורת ב-1998 ובפרס או. הנרי במקום השלישי, וגרסה מורחבת מעט עגנה את טווח קרוב: סיפורי ויומינג (Close Range: Wyoming Stories) (1999), שהיה מועמד לגמר פרס פוליצר. הסרט של אנג לי משנת 2005 זכה בפרסי האוסקר, הבאפט"א וגלובוס הזהב; ב-2014 הוא הפך לאופרה עם ליברית מאת פרו. להצלחה בקנה מידה כזה היה מחיר שלא רצתה: עד 2008 היא התלוננה בפומבי על קוראים ששלחו לה בדואר סופים אלטרנטיביים ו"גרסאות פורנוגרפיות" לסיפור שלה, שהוצעו כשיפורים.
ספרי ויומינג והיערות
פשעי אקורדיון (Accordion Crimes) הגיע ב-1996 וזה האס הישן בבור (That Old Ace in the Hole) ב-2002. לאחר מכן הגיעו אדמה רעה: סיפורי ויומינג 2 (Bad Dirt: Wyoming Stories 2) (2004) ובסדר גמור ככה (Fine Just the Way It Is: Wyoming Stories 3) (2008), שהשלימו את הטרילוגיה שהחלה עם טווח קרוב – ופרו אמרה שהיא מדרגת את שלושת הקבצים האלה מעל הרומנים שלה, הודאה פומבית נדירה מצד סופרת שהצורה הקצרה היא המקום שבו העבודה במיטבה. נובחי עורות (Barkskins) (2016) עובד על ידי נשיונל ג'אוגרפיק לסדרת טלוויזיה בשנת 2020. בירד קלאוד: זיכרונות (Bird Cloud: A Memoir) (2011) קיבל את שמו מהחווה בוויומינג. ביצה, אדמת כבול וביצה: היסטוריה קצרה של הרס אדמות כבול (Fen, Bog & Swamp: A Short History of Peatland Destruction) (2022) השאיר את הסיפורת מאחור לחלוטין, מה שמהווה דרך לומר שהנוף סוף סוף הפסיק להזדקק לדמויות שידברו דרכו.
למה אנני נקראת גאונה
התכונה המבחינה אינה יכולת מילולית, אף שיש לה כזו. זוהי שיטה של היסטוריון המיושמת על סיפורת, ותיאוריה סיבתית ספציפית מתחתיה: אצל פרו, נוף וכלכלה חומרית אינם רק רקע אלא המנוע. מזג אוויר, חבל, כבשים, אקורדיון, האדמה עצמה – אלו הם הפועלים על אנשים, והדמות היא במידה רבה מה שנותר אחרי שהשטח סיים את עבודתו עליה. כמעט אף סופר אמריקאי אחר לא עובד כך, וזה דורש את שני הדברים שבאמת יש לה: משמעת ארכיונית ברמת דוקטורט, כפי שמעידות ספריות מסווגות לפי נושאים ועשורים של ידע שטח, ואוזן לניב אזורי מדויק מספיק כדי לבנות קול שלם מתוך רסיסים. מחברת השמות היא הסימן – היא תשכתב שם אחד שבע פעמים כי היא מאמינה שהצליל שלו נושא מידע.
טיעון הנגד הכן הוא שזו ברובה חריצות. צבירת מחקר היא מידה טובה, לא ניצוץ, והכרעתה שלה – שהסיפורים על ויומינג עולים על הרומנים – מודה שהארכיטקטורה הגדולה היא המקום שבו היא החלשה ביותר. התהילה של "הר ברוקבק" נשענת במידה רבה על סרט שהיא לא עשתה. והיא חשדנית בדיוק כלפי סוג זה של קנוניזציה: מוסדות, אמרה, הם "ציידי ראשים עבור סופרים כגביעים. את שם כאובייקט אנושי, כזה שזכה בפרס. זה נותן לך תחושה מוזרה מאוד, של מתלה בשר". היא כנראה הייתה רואה בסעיף זה את מתלה הבשר. הטענה הניתנת להגנה היא צרה וחזקה יותר מהמילה: היא פתרה בעיה – איך לגרום לגיאולוגיה ולכלכלה להתנהג כמו עלילה – שרוב הסופרים אפילו לא יודעים שהיא בעיה.
מורשת
פרס ג'ון דוס פסוס הגיע ב-1997, מלגת אמני ארצות הברית ב-2012, מדליית קרן הספר הלאומית לתרומה יוצאת דופן לספרות האמריקאית ב-2017 ופרס ספריית הקונגרס לסיפורת אמריקאית ב-2018. קונקורדיה, שמעולם לא קיבלה את עבודת הדוקטורט שלה, העניקה לה דוקטורט לשם כבוד ב-1999. היא הגיעה לסיפורת באיחור של שני עשורים וסידרה מחדש את המפה שלה בכל זאת: אחרי פרו, כתיבה כפרית אמריקאית כבר לא יכלה להתייחס למקום כאל תפאורה בלבד.