אנה פוליטקובסקיה: הכתבת שרוסיה לא הצליחה להשתיק בשקט
בספטמבר 2004 עלתה עיתונאית רוסייה לטיסת אירופלוט לכיוון בסלאן, שם הוחזקו מאות ילדים כבני ערובה בחדר כושר של בית ספר. היא התכוונה לנסות ולנהל משא ומתן על שחרורם. היא שתתה כוס תה במטוס, חלתה אנושות ונאלצה להתאשפז לפני שהצליחה להגיע. את זה היא שרדה. שנתיים לאחר מכן, ב-7 באוקטובר 2006 – יום הולדתו של ולדימיר פוטין – היא נורתה ארבע פעמים במעלית בניין המגורים שלה במוסקבה.
נולדה בניו יורק, עוצבה במוסקבה
אנה סטפנובנה מזפה נולדה בעיר ניו יורק ב-30 באוגוסט 1958, מה שהפך אותה, טכנית, לאזרחית אמריקאית מלידה. הוריה, סטפן פדורוביץ' מזפה וראיסה אלכסנדרובנה נוביקובה, היו דיפלומטים סובייטים אוקראינים ששהו בשליחות באו"ם. המשפחה חזרה למוסקבה ב-1962, ושארית חייה עברו עליה ברוסיה.
היא למדה עיתונאות באוניברסיטת מוסקבה, וסיימה את לימודיה ב-1980 עם תזה על המשוררת מרינה צבטייבה – בחירה שאומרת משהו על הכותבת שהיא תהפוך להיות, בהתחשב בכך שנושא הכתיבה של צבטייבה היה גלות, ושהיא הושמדה על ידי אותה מדינה שפוליטקובסקיה תבלה את הקריירה שלה בתיאורה. ב-1978 היא נישאה לסטודנט עמית, אלכסנדר פוליטקובסקי, ועד 1981 נולדו להם שני ילדים, איליה וורה.
מהודעות אירופלוט לחזית
הקריירה שלה התחילה בצורה לא זוהרת ככל שניתן. התמחות קצרה ב"איזבסטיה" ב-1982 הוחלפה בעבודה בפרסום הפנימי של משרד התעופה האזרחית, שם סיקרה תקריות של אירופלוט – אירוניה שתקבל פן אפל מאוד שני עשורים מאוחר יותר. מ-1994 עד 1999 היא הייתה עוזרת עורכת ראשית ב"אובשצ'איה גזטה", וכתבה על התפרקות חברתית ופליטים במדינה שזה עתה התפרקה.
ביוני 1999 היא הצטרפה ל"נובאיה גזטה" כבעלת טור. היא נשארה שם עד שנרצחה. זה היה החלק האחרון של חיי העבודה שלה והחלק היחיד שרוב האנשים מכירים.
שנות צ'צ'ניה
מלחמת צ'צ'ניה השנייה החלה ב-1999, ופוליטקובסקיה נסעה לשם – שוב ושוב, במשך כשבע שנים, ככתבת מיוחדת עבור העיתון העצמאי הבולט ביותר שנותר במוסקבה. מה שהפך את הדיווח שלה למובחן לא היה התנגדותה למלחמה; עיתונאות רבה הייתה נגד המלחמה. הייחוד היה בכך שהיא תיעדה התעללויות מכל הצדדים וסירבה להפוך את הזוועות של מישהו לנסלחות יותר משל אחרים: כוחות פדרליים רוסים, לוחמים בדלנים צ'צ'נים, והמנהל הצ'צ'ני הפרו-מוסקבאי תחת אחמד ולאחר מכן רמזן קדירוב – כולם מופיעים בכתבותיה כעבריינים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →היא הפכה את הדיווחים לספרים, ארבעה מהם הפיצו את עבודתה מחוץ לרוסיה: "מלחמה מלוכלכת" (2001), "פינה קטנה של גיהינום" (2003), "רוסיה של פוטין" (2004), וספר שפורסם לאחר מותה, "יומן רוסי" (2007). עד אז כבר היה לה אוסף של פרסים בינלאומיים – פרס אמנסטי אינטרנשיונל לעיתונאות זכויות אדם בשנת 2001, פרס לטר יוליסס ב-2003, פרס אולוף פלמה ב-2004 – דרך אחרת לומר שהיא זכתה להערכה בכל מקום חוץ מהמדינה שעליה כתבה.
המחיר
ההפחדה הייתה שיטתית והיא הסלימה. בתחילת 2001 עצרו אותה גורמים צבאיים בצ'צ'ניה, חקרו והכו אותה, וביימו הוצאה להורג באמצעות משגר רקטות גראד. הדיווח שלה עצמה על המעצר ההוא בלתי נסבל בפרטיו: הקצינים הצעירים, כתבה, עינו אותה, הכו בנקודות הכאב שלה במיומנות, והסתכלו בתמונות של ילדיה בזמן שעשו זאת. לאחר מכן היא הורעלה בתה. היא נאלצה לצאת לגלות זמנית באוסטריה. היא נעצרה בזמן חקירות סמויות. היא קיבלה איומי מוות ברציפות והייתה מטרה לקמפיינים ממושכים מאורגנים על ידי המדינה כדי להכפיש אותה.
התה בטיסה לבסלאן בספטמבר 2004 היה ההרעלה השנייה. היא מעולם לא הגיעה לבית הספר.
7 באוקטובר 2006
היא נמצאה במעלית בניין המגורים שלה במוסקבה, ירויה פעמיים בחזה, פעם בכתף ופעם בראש מטווח קצר. אקדח וארבע תרמילי כדורים נמצאו בזירה. היא הייתה בת ארבעים ושמונה.
ההיסטוריה השיפוטית מאז היא מחקר של צדק חלקי. המשפט הראשון הסתיים בזיכויים בשנת 2009, ועורר גינוי בינלאומי. בשנת 2012 נידון דמיטרי פבליוצ'נקוב לאחת-עשרה שנות מאסר בגין ארגון הרצח. במאי 2014 הורשעו חמישה גברים, בהם שלושת האחים מחמודוב, קצין המשטרה לשעבר סרגיי חג'יקורבנוב, ולום-עלי גאיטוקייב, שקיבל מאסר עולם. איש מעולם לא זוהה כמי שהזמין או שילם עבור החוזה. חוק ההתיישנות על שאלה זו פג ב-2021. ב-2023 חג'יקורבנוב זכה לחנינה לאחר שחתם על חוזה עם משרד ההגנה הרוסי – הוא שוחרר, למעשה, בתמורה להסכמה להילחם באוקראינה. עמדת משפחתה היא שהתיק נותר לא פתור.
מדוע אנה מכונה גאונה
יש לומר זאת בבירור: המקורות שנסקרו כאן לא מתעדים איש שכינה אותה גאונה, והתיאור הכנה של כישרונה אינו מבריקות אינטלקטואלית במובן הרגיל. מה שהיה לה היה יכולת תפעולית ומוסרית שכמעט לאף אחד אחר בעיתונאות הרוסית לא הייתה בשילוב הזה – וכדאי לציין זאת במדויק, כי עמימות כאן עושה לה עוול.
המרכיב הראשון היה בניית מקורות במקום שבו להיות מקור היה קטלני. במשך שבע שנים היא הרכיבה ותחזקה רשתות של אזרחים צ'צ'נים, חיילים, פקידים ובני משפחות של נעלמים שידברו איתה, באזור מלחמה שבו דיבור עם עיתונאית ממוסקבה עלול להרוג אדם. זה לא רק אומץ; זו מיומנות חברתית נדירה המיושמת תחת לחץ קיצוני.
השני היה סירוב למסגרת הקלה. ספריה מאשימים את הכוחות הפדרליים הרוסים, את הלוחמים הצ'צ'נים ואת ממשל קדירוב באותה מידה. בסכסוך שהציע לכל כתב צד מוכן מראש, היא סירבה לבחור צד, והנייטרליות הזו היא בדיוק מה שהפך אותה למסוכנת לכולם.
השלישי היה ההחלטה, שהתקבלה שוב ושוב, לחזור לשם לאחר שהוכתה, בוימה לה הוצאה להורג, הוגלתה והורעלה. רוב האנשים מפסיקים אחרי הראשון מביניהם.
מקרה הנגד הוא אמיתי. היא הייתה פולמוסנית לא פחות מאשר כתבת, והיא אמרה זאת; הפרוזה שלה היא ויכוחנית ומוסרית ללא בושה, מה שמבקרים ניצלו כדי לפסול אותה. היא לא פיתחה שיטה שאחרים יכלו לרשת ולא הקימה אסכולה. ובמדד היחיד שהייתה מקבלת, היא נכשלה: ההתעללויות שתיעדה נמשכו, ממשל קדירוב התבסס, ורציחתה שלה מעולם לא פוענחה. המילה "גאון" נוטה להיצמד אליה בדיעבד, וחלק מזה הוא ההילה שקדושה מעניקה. המילה הבטוחה והאמיתית יותר למה שעשתה אינה גאונות אלא עצבים – עצבים יציבים, מבוססי ראיות, משמעותיים מקצועית, במשך שבע שנים, מה שניתן לטעון שהוא נדיר יותר.
מורשת
שמה מתפקד כעת כסטנדרט. ארגון RAW in WAR ייסד את פרס אנה פוליטקובסקיה השנתי למגנות זכויות אדם הפועלות באזורי סכסוך; פרס עיתונאות איטלקי על שמה מוענק בכל שנה בפרארה; המכללה לאירופה הקדישה את שנת הלימודים 2007–2008 לזכרה. בשנת 2007 העניק אונסק"ו לה את פרס גיירמו קאנו לחופש העיתונות העולמי – הפעם הראשונה שפרס זה הוענק לאחר המוות. בשנת 2025 הוקרן סרט עלילתי עליה, "מילות מלחמה" (Words of War), עם מקסין פיק בתפקיד הראשי. הספרים עדיין מודפסים, והם עדיין מתארים מלחמה שהמדינה הרוסית הייתה מעדיפה שאף אחד לא יזכור בפירוט.