אנג'ליק רוקאס (Angelique Rockas): האישה שנלחמה למען הליהוק
כששמעה מה עושה אנג'ליק רוקאס עם להקת התיאטרון שלה, המלהקת הלונדונית הבולטת איירין לאמב (Irene Lamb) הגיבה לכאורה בשאלה אחת: "מדוע היא עושה זאת?" מה שהיא עשתה היה ללהק שחקנית אפרו-קריבית לתפקיד הראשי ב"המרפסת" (The Balcony) מאת ז'נה (Genet), ושחקן פארסי ותיק למחזה "אמא קוראז'" (Mother Courage) מאת ברכט (Brecht), בתיאטרון בריטי שבשנת 1981 לא ליהק שחקנים שאינם לבנים לקלאסיקות אירופיות. ארבעה עשורים לאחר מכן, זהו נוהג מקובל. במילותיה שלה: "היום סוג כזה של ליהוק הוא עניין שבשגרה, אֲבָל הָיָה צָרִיךְ לְהִלָּחֵם עַל כָּךְ."
בוקסבורג, ושתי אומנות
רוקאס נולדה וגדלה בבוקסבורג (Boksburg), דרום אפריקה, להורים מהגרים מיוון - אב ממשפחה ענייה בקאקורי (Kakouri) שבארקדיה, ואם ממשפחת בעלי קרקעות עשירה מקלמטה (Kalamata). היא מדברת בכנות מפתיעה על הפריבילגיה שנלוותה לכך: "אני זוכרת שהיו לי שתי אומנות... הייתי ילדה מפונקת ושתלטנית." היא התחנכה בבית הספר הקתולי לבנות סנט דומיניק, השלימה תואר ראשון בספרות אנגלית עם התמחות בפילוסופיה באוניברסיטת ויטווטרסראנד (University of the Witwatersrand), ולאחריו תואר הצטיינות, והוכשרה כשחקנית בבית הספר לדרמה של אוניברסיטת קייפטאון תחת רוברט מוהר (Robert Mohr). היא דוברת אנגלית, יוונית, אפריקאנס, צרפתית ואיטלקית.
"יווניה ארורה"
השקפת עולמה הפוליטית עוצבה על ידי חשיפה כפולה. החינוך בבית הספר המנזרי הראה לה את הגזענות הממוסדת מבפנים; במקביל, קהילת המהגרים היוונים הוחזקה כנחותה חברתית על ידי האפריקאנרים והמתיישבים הבריטים כאחד, ונאמר להם זאת - "Bladdy Grieks" (יווניה ארורה). תצלום של רוקאס בהפגנה פורסם בעיתון, וחבר פרלמנט מקומי טלפן למשפחתה עם אזהרה חד-משמעית: "לא ידעתי שהבת שלכם קומוניסטית!" היא השתתפה בחגיגות יום העצמאות של יוון לצד פעיל המאבק באפרטהייד ג'ורג' ביזוס (George Bizos), שכינה אותה "הילד הנורא" (l'enfant terrible). לאחר האוניברסיטה היא עזבה, לאחר שהגיעה למסקנה שדרום אפריקה של האפרטהייד אינה מותירה מקום לפוליטיקה שלה או למקצוע שלה.
לונדון, ותיאטרו טכניס
בבריטניה היא עבדה עם "תיאטרו טכניס" (Theatro Technis), להקה של יוונים-קפריסאים שיצרה תיאטרון חברתי-פוליטי, כולל הפקות דו-לשוניות על הפלישה הטורקית לקפריסין. שם, בשנת 1982, היא גילמה את מדיאה, והעיתון "הטיימס" כתב על "זעמה של מדיאה הדחויה המתפרץ בתשוקות מסוכנות"; דיווח אחר כינה אותה אנה מניאני (Anna Magnani) יחפה וגעשית. תפקידיה האחרים על הבמה כללו את איו ב"פרומתאוס הכבול" (Prometheus Bound), שהתרחש ביוון של החונטה הצבאית בשנות ה-70 - היא כינתה אותו הדרמה העמוקה ביותר שנכתבה אי פעם - ואת ליידי מקבת' בתיאטרון וולוויץ' טראמשד (Woolwich Tramshed).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הלהקה שהקימה לבדה
רוקאס הקימה את "תיאטרון אינטרנציונליסט" (Internationalist Theatre) בכוחות עצמה, במקור כ"תיאטרון בינלאומי חדש"; מקורות מתארכים את ההקמה לספטמבר 1980, אף שהתיעוד שלה מציין את אפריל 1981. הוא קיבל מעמד של עמותה בשנת 1986. המדיניות המוצהרת, כפי שדווחה ב"דה סטייג'" (The Stage) באפריל 1981, הייתה גישה אינטרנציונליסטית לבחירת המחזות ומדיניות דרמה רב-גזעית עם תערובת שווה של שחקנים מרקעים תרבותיים שונים. ההפקות לא היו שוליות: "המרפסת" מאת ז'נה (יולי 1981), "המחנה" (The Camp) מאת המחזאית הארגנטינאית גריסלדה גמבארו (Griselda Gambaro) (אוקטובר 1981), "אמא קוראז' וילדיה" של ברכט (מאי 1982) בבימוי במאי ה-RSC לשעבר פיטר סטיבנסון (Peter Stevenson), "ליולה" (Liolà) של פיראנדלו (יולי 1982), הבכורה בלונדון של "בבר במלון בטוקיו" (In the Bar of a Tokyo Hotel) מאת טנסי ויליאמס (Tennessee Williams) (1983), "העלמה יוליה" (Miss Julie) של סטרינדברג (1984) ו"אויבים" (Enemies) של גורקי (מרץ 1985). את מאמצה הראשון, "חבל שהיא זונה" ('Tis Pity She's a Whore) ב-1981, היא מתארת כניסיוני - הוא גם סיפק עבודה מוקדמת לדקלאן דונלן (Declan Donnellan).
התזמון היה מכוון. "המרפסת", העוסק בבריחה ממציאות בלתי נסבלת, עלה בזמן מהומות בריקסטון; "אויבים", העוסק בניצול צמיתים רוסים, הוצג בזמן שכורים בריטים נאבקו בסגירת מכרות. היא גילמה את כרמן ב"המרפסת", אמה ב"המחנה", איבט ב"אמא קוראז'", טטיאנה ב"אויבים", מרים בבכורה של ויליאמס, ואת תפקיד הכותרת ב"העלמה יוליה", תוך שהיא מסרבת במכוון לגלם את התפקיד כסטריאוטיפ אתני ובוחרת להתמקד בסערת הנפש הפנימית של הדמות.
המבקרים שלא הבינו
ההתנגדות הייתה גלויה ומודפסת. "טיים אאוט" (Time Out), בביקורת על "אמא קוראז'", תהה מה לעזאזל עושה סמל אמריקאי באירופה של המאה ה-17. ה"פייננשל טיימס" (Financial Times) התלונן על המקבץ המוזר של מבטאים איטלקיים ב"ליולה". כשראנו סטנה (Renu Setna) גילם את הכומר, מבקר דרש לדעת מדוע שחקן פקיסטני לוקח את התפקיד - זיהוי שגוי של הלאום של שחקן פארסי במהלך הבעת התנגדות כלפיו, מה שהוכיח למעשה את הנקודה של רוקאס. עם זאת, לינדזי אנדרסון (Lindsay Anderson), ניקולאס רוג (Nicolas Roeg), קמרון מקינטוש (Cameron Mackintosh), ג'ון בארטון (John Barton) ומרי סלוויי (Mary Selway) כולם באו לראות את העבודה.
מסך, וארכיון
בקולנוע גילמה רוקאס את אשת התחזוקה מול שון קונרי (Sean Connery) ב"אאוטלנד" (Outland) של פיטר היימס (Peter Hyams), את נראידה ב"הו בבל!" (Oh Babylon!) זוכה דוב הכסף של קוסטאס פאריס (Costas Ferris), ואת הנרייטה ב"המכשפות" (The Witches) של ניקולאס רוג; בטלוויזיה היוונית היא הובילה בתור גב' אורטיקי בסדרת ה-ERT "אמונס אידיס" (Emmones Idees). היא סירבה לתפקידים ששפטה כמשפילים, כולל דיילת אוויר רוסייה בסדרה של ה-BBC, וסירבה לאנגלז את עצמה כפי שעשו שחקנים רבים בני מיעוטים: "שם המשפחה שלי היה רוקאס, וכך הוא נשאר." הניירות שלה מוחזקים על ידי הספרייה הבריטית, מכון הסרטים הבריטי (BFI) - כולל התכתבות עם איליה קאזאן (Elia Kazan) ודרק ג'רמן (Derek Jarman) - הארכיון הלאומי והספרייה הלאומית של דרום אפריקה; היא נמצאת באוסף של גלריית הדיוקנאות הלאומית. נוצריה אורתודוקסית, היא יוצרת כיום עבודות בד המוחזקות במוזיאון בנאקי (Benaki Museum) באתונה.
מדוע אנג'ליק מכונה גאונה
הטענה אינה נשענת על טכניקת משחק או אינטלקט אלא על דבר נדיר יותר: ראייה מוסדית לטווח ארוך, בתוספת עקשנות לפעול על פיה לבדה. רוקאס זיהתה הדרה מבנית שכמעט כל מי שהיה בתיאטרון הבריטי לא ראה או מצא כנוח, ובמקום להתווכח על כך היא הקימה להקה כדי להפריך זאת אמפירית - העלאת מחזות של ז'נה, ברכט, פיראנדלו, סטרינדברג, גורקי וויליאמס עם צוותים רב-גזעיים ורב-לאומיים ומתן האפשרות להפקות לטעון את הטענה. היא עשתה זאת ללא גיבוי מוסדי, מול התנגדות מוצהרת של מבקרים ומלהקים, במדינה שבה היא עצמה הייתה זרה. התובנה הייתה נכונה והפרקטיקה שלעגו לה היא כיום אורתודוקסיה. זוהי טענה אמיתית, והניסוח שלה עצמה לגביה - היה צריך להילחם על כך - הוא מדויק.
טיעון הנגד הוא מהותי ויש לציינו בבירור. אף מקור שנסקר כאן אינו מכנה את רוקאס גאונה. תיאטרון אינטרנציונליסט היה פעילות שוליים קטנה עם חיי עבודה של כחמש שנים ושבע הפקות עיקריות; הוא לא שרד, ולשינוי בפרקטיקת הליהוק הבריטית שהגיע בעקבותיו היו סיבות רבות, מתנועת התיאטרון השחור ועד למדיניות המימון, מה שהופך ייחוס בלעדי לבלתי ניתן להגנה. קריירת המסך שלה, אף שהיא כוללת את רוג וקונרי, היא תיעוד של תפקידי משנה ולא של שחקנית מרכזית. וחלק גדול מהדיווח ששרד הוא שלה עצמה, כפי שניתן בראיונות ובארכיונים שאספה, שהיא דרך לגיטימית עבור אמנית שזכתה להתעלמות לא הוגנת להבטיח את התיעוד שלה, אך אינה זהה להערכה עצמאית. פסק הדין ההגון הוא חלוצה עם שיקול דעת בריא ועצבים יוצאי דופן - דמות חשובה, בקנה מידה קטן, שצדקה מוקדם.
מורשת
הארכיונים הם הנקודה. הספרייה הבריטית, BFI, גלריית הדיוקנאות הלאומית, הספרייה הלאומית של דרום אפריקה: רוקאס דאגה שהראיות למה שעשה תיאטרון אינטרנציונליסט, ומה שנאמר על כך באותה עת, יאריכו ימים מעבר לביקורות. כל מי שרוצה כיום לדעת האם הייתה התנגדות בבריטניה לליהוק עיוור צבעים בקלאסיקות האירופיות, ועל ידי מי, יכול לבדוק זאת.