אנדי וורהול (Andy Warhol): מפעל התהילה
קופסת מרק של קמפבל, מצוירת בשטיחות וחוזרת על עצמה ללא אירווניזם לכאורה, הספיקה כדי לעורר ויכוח על מה ששייך לאמנות מלכתחילה. אנדי וורהול בנה קריירה שלמה, ובסופו של דבר פילוסופיה שלמה, על ההנחה שהחפצים והאנשים הרגילים ביותר בחיי המסחר האמריקאי – קופסאות מרק, בקבוקי קוקה-קולה, כוכבי קולנוע, ובסופו של דבר הוא עצמו – ראויים לאותה חזרה מכובדת ומכנית שהוקצתה פעם לקדושים באייקונים דתיים.
ילד חולני בפיטסבורג
וורהול נולד כאנדרו וורחולה (Andrew Warhola) ב-6 באוגוסט 1928, בשכונת אוקלנד בפיטסבורג, פנסילבניה, להורים מהגרים סלובקים – אביו אנדריי עבד בבנייה, אמו יוליה הייתה רוקמת, והמשפחה שמרה על אמונתה הקתולית-ביזנטית וזהותה ממזרח אירופה בקרבה. בגיל שמונה, וורהול חלה בכוריאה של סידנהאם (Sydenham's chorea), או ריקוד סן ויטוס, הפרעת מערכת עצבים שהושיבה אותו במיטה במשך חודשים; אמו, בעצמה אמן מוכשר, השתמשה בשקט הכפוי כדי לתת לו את שיעורי הציור הראשונים שלו, ועד גיל תשע הוא בנה חדר חשכה במרתף המשפחתי. אביו נפטר ב-1942, כאשר אנדי היה בן ארבע عشرה, והשאיר חסכונות שיועדו במיוחד לחינוך הקולג' של בנו – מעשה אמונה שקט בילד שדרכו טרם הייתה ברורה.
הכשרה ושם חדש בניו יורק
וורהול סיים את לימודיו בתיכון שנלי ב-1945 ולמד עיצוב ציורי במכון הטכנולוגי של קרנגי, כיום אוניברסיטת קרנגי מלון, וזכה בתואר ראשון באמנויות יפות ב-1949. הוא עבר לניו יורק באותה שנה, קיצר את שמו לוורהול, והלך לעבוד במגזין גלאמור (Glamour). לאורך שנות ה-50 הוא הפך לאחד מאמני האיור המסחרי המצליחים ביותר באמריקה, ופיתח סגנון גחמני מובהק הבנוי על טכניקות קו-מוכתם וחותמות גומי, וזכה שוב ושוב בפרסי תעשייה עבור כך – עשור של מיומנות ומשמעת מסחרית שהזין מאחר כך ישירות לתוך שיטת האמנות היפה שלו של חזרה ושכפול.
המצאת הפופ
בתחילת שנות ה-60 עבר וורהול מאיור מסחרי לציור אמנות יפה והפך, בתיאור של בריטניקה, "ליוזם ונציג מוביל של תנועת הפופ ארט", גוף עבודה ש"הפך את הבנאליות המשוערת של תרבות המסחר של ארצות הברית לקדושה". תערוכת הציורים שלו מ-1962 של קופסאות מרק של קמפבל עוררה מחלוקת מיידית ודחפה את הפופ ארט לתודעת הזרם המרכזי; כפי שניסח זאת וורהול, "ברגע ש'הבנת' פופ, מעולם לא יכלת לראות שלט באותו אופן שוב". הוא הרחיב את אותה אסתטיקה שטוחה של ייצור המוני לבקבוקי קוקה-קולה, שואבי אבק והמבורגרים, והפנה אותה גם כלפי סלבריטאות, והפיק דיוקנאות מודפסים במשי מנופחים של מרילין מונרו, אליזבת טיילור, מיק ג'אגר ומאו דזה-דונג. עשורים לאחר מכן, ב-2008, הציור שלו שמונה אלביסים (Eight Elvises) נמכר תמורת 100 מיליון דולר מדווחים, ומדורג בין הציורים היקרים ביותר שנמכרו אי פעם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המפעל
ב-1964 פתח וורהול את הסטודיו הצבוע כסף שלו, שנודע פשוט בשם המפעל (The Factory), והוא הפך במהרה לנקודת המפגש התרבותית המרכזית של ניו יורק – אתר של מסיבות ראוותניות שמשכו חוגגים, ידוענים ומוזיקאים כולל לו ריד. המפעל גם ייצר את האמנות של וורהול, באמצעות עוזרים שעבדו בגישת פס ייצור להדפסת משי, וגם אירח את הסצנה המחתרתית של העיר; וורהול עצמו הפך לקבוע בחיי הלילה של ניו יורק, אורח קבוע ב-Max's Kansas City ובהמשך בסטודיו 54.
ירי
ב-3 ביוני 1968, ואלרי סולאנאס (Valerie Solanas) – סופרת פמיניסטית רדיקלית שהופיעה באחד מסרטיו של וורהול וככל הנראה טיטרה טינה על דחייתו תסריט שהגישה – יתה בו במפעל. וורהול שרד אך נפצע קשות, בילה שבועות באשפוז, עבר ניתוח נוסף ולבש מחוץ כירורגי למשך שארית חייו.
מעבר לציור
לאורך שנות ה-70 וה-80 התרחב וורהול לקולנוע, וידאו, צילום, פיסול וטלוויזיה, והפיק יותר מששים סרטים, כולל שינה (Sleep), המציג את המשורר ג'ון ג'ורנו ישן במשך זמן רב, ואכול (Eat), המציג אדם אוכל פטרייה במשך ארבעים וחמש דקות – ניסויים קיצוניים ויבשים במשתך ובשגרתיות שהקבילו לדילול המשמעות בציורו. הוא פרסם את הפילוסופיה של אנדי וורהול ו-Exposures, ובהמשך הנחה תוכניות ב-MTV. "עשיית כסף היא אמנות ועבודה היא אמנות," הוא אמר, "ועסקים טובים הם האמנות הטובה ביותר" – משפט ששימש כפרובוקציה וכאמונת אמת כנה כאחד.
מוות
וורהול עבר מה שנחשב לניתוח כיס מרה שגרתי בבית החולים של ניו יורק ב-20 ဖברואר 1987. הוא פיתח סיבוכים לבביים קטלניים יומיים לאחר מכן ונפטר ב-22 בפברואר 1987, בגיל חמישים ושמונה. אלפים השתתפו בטקס האזכרה שלו בקתדרלת סנט פטריק בניו יורק.
מדוע אנדי מכונה גאון
הטיעון לגאונותו של וורהול הוא רעיוני, לא טכני: הוא לא טען למיומנות ציור וירטואוזית, ורבות מעבודותיו המוכרות ביותר הופקו באופן מכני, על ידי עוזרים, באמצעות הדפסת משי – תהליך שאמץ בגלוי, כשהוא קורא לסטודיו שלו 'המפעל' ומתייחס לחזרה ושכפול כאל העיקר ולא כאל קיצור דרך. התרומה האינטלקטואלית האמיתית שלו הייתה שינוי מסגרת: התעקשות שהמוצרים החד-פעמיים ביותר של תרבות המסחר האמריקאית, ובסופו של דבר תהילה וסלבריטאות עצמן, ראויים לתשומת לב ציורית רצינית כמו כל נושא מסורתי, ושחזרה מכנית יכולה בעצמה להיות אמירה אמנותית על חברה מיוצרת בהמונים. זוהי תובנה ביקורתית חדשה באמת, ולכן ההיסטוריה של האמנות מזכה אותו כדמות מייסדת של פופ ארט. הסיבוך ההגון הוא ששיטתו של וורהול התחמקה בכוונה ממקוריות הביצוע: יצירותיו המפורסמות ביותר משכפלות דימויים מסחריים קיימים כמעט מילה במילה, והפילוסופיה המוצהרת שלו עצמה מיזגה לחלוטין את ההבחנה בין אמנות למסחר, כשהיא מתייחסת ל"עסקים טובים" כאמנות בפני עצמה – עמדה שחלק מהמבקרים קראו פחות כגאונות אלא כמופע ראווה מתוחכם המולבש בתאורת גלריה. הצגתו העצמית החידתית, כולל טענתו על פרישות לכל החיים למרות האמונה הרווחת שהיה הומוסקסואל, תורמת לפרסונה שהיה קשה, בכוונה, להפריד אותה מהעבודה.
מורשת
טשטוש הקווים של וורהול בין מסחר, סלבריטאות ואמנות יפה צפה רבות מן התרבות רוויית הדימויים שבאה אחריו, מתהילת צהובונים ועד לוגיקת המיתוג של מוצרי צריכה. עשורים לאחר מותו, ציוריו נותרים מהיקרים והמזוהים ביותר בעולם – שמונה אלביסים לבדו החליף ידיים בסביבות 100 מיליון דולר ב-2008 – ועדיין תלויים כתיעוד הסופי של מה שנראתה תרבות הצריכה האמריקאית שלאחר המלחמה כאשר הביטה אחורה אל עצמה.