אנדז'יי חירה: השחקן ששמר על משהו חבוי
בשנת 2006, כתב הבמאי קשישטוף קראוזה (Krzysztof Krauze) שורה על אנדז'יי חירה במגזין פוליטיקה (Polityka) שמלווה אותו מאז: משחקו, אמר קראוזה, "מותיר רעב מסוים אצל הצופים והבמאים, החשים בפוטנציאל לא מנוצל הטמון בו". זוהי מחמאה מוזרה – ביקורת על מה ששחקן טרם עשה – והיא גם הדבר המדויק ביותר שנאמר עליו. נוכחותו של חירה על המסך בנויה על הסתרה. בסרט בשם... (W imię...) הוא מגלם כומר קתולי המנהל מוסד לעבריינים צעירים באזור כפרי, המאוהב באחד הנערים שבטיפולו, ורוב זמן הסרט המשחק מורכב כמעט כולו מדברים שלא נאמרו, לא נעשו ולא הושמעו. תפקיד זה זיכה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר בגדיניה בשנת 2013 והביא מבוכה רבה למדינה קתולית אדוקה.
גריפוב שלונסקי
אנדז'יי חירה נולד ב-27 באוגוסט 1964 בגריפוב שלונסקי (Gryfów Śląski), עיירה קטנה בשלזיה תחתית בדרום-מערב פולין הרחוק. הוא נסע לוורשה, לאקדמיה הממלכתית לדרמה, ועשה שם דבר יוצא דופן: הוא השלים שני תארים. הוא סיים את המחלקה למשחק בשנת 1987, ולאחר מכן חזר וסיים את המחלקה לבימוי בשנת 1994. ההכשרה הכפולה אינה הערת שוליים. היא מסבירה מדוע חירה קורא סצנות מבחינה מבנית, מדוע הוא הצליח לעבור לבימוי אופרה ודרמה בזכות עצמו, ומדוע במאים מתארים אותו כשותף ליצירה ולא ככלי משחק.
"חוב", ופני שנות התשעים
הופעת הבכורה הקולנועית שלו הייתה בשנת 1993, בסרט Order of Affection. התפקיד שהפך אותו למוכר הגיע שש שנים מאוחר יותר, בסרטו של קשישטוף קראוזה חוב (Dług), שבו גילם את ג'רארד נובאק, אדם רגיל הנרמס על ידי סוחט בכלכלת ההפקר של פולין שלאחר הקומוניזם. זהו אחד הסרטים הפולניים המגדירים של העשור, המבוסס על מקרה פלילי אמיתי, והופעתו של חירה היא הסיבה לכך. הוא זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים בגדיניה ב-1999 ובפרס הנשר (Eagle), פרס הקולנוע הלאומי של פולין, לשחקן המשנה הטוב ביותר בשנת 2000.
הוא חזר על ההישג ב-2005 עם הסרט הגובה (Komornik), שבו גילם גובה חובות המעקל את רכוש העניים ביעילות חסרת בושה, עד שהעבודה מתחילה לפרק אותו. גדיניה העניקה לו שוב את פרס השחקן הטוב ביותר; פרסי הקולנוע הפולני העניקו לו את הנשר לשחקן הראשי הטוב ביותר בשנת 2006. בין וסביב אלו הגיע מגוון תפקידים של שחקן עובד בקולנוע הפולני: המכשף (2001), כולנו כריסטים (2006), קאטין (Katyń) של אנדז'יי ויידה (2007), כל מה שאני אוהב (2009), אבנים על הסוללה (2014), ארצות הברית של אהבה (2016), אתר (Ether) של קשישטוף זאנוסי (2018), ובתקופה מאוחרת יותר Never Gonna Snow Again ו-All Our Fears בשנת 2021. הוא עבד שוב ושוב עם ויידה, קראוזה וזאנוסי, והוא חבר באקדמיה הפולנית לקולנוע ובאקדמיה האירופית לקולנוע.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →האב אדם
הסרט בשם... של מלגוז'אטה שומובסקה (Małgorzata Szumowska) הוקרן בבכורה בברלינאלה בשנת 2013. שומובסקה, שתרגלה קתוליות במשך יותר מעשור לפני שאיבדה את אמונתה, רצתה ליצור סרט על אנושיותו ומיניותו של כומר מבלי להפוך אותו לוויכוח פוליטי. "ניסיתי לתאר אותו כאדם טוב ובו בזמן להראות את הפרדוקס של האמונה", אמרה – והיא הודתה שחששה שהסרט "ינוצל בדיונים פוליטיים" בפולין. וכך אכן קרה.
גישתו של חירה הייתה להתייחס לייעוד ברצינות. הוא חקר את העובדה שהאב אדם קיבל החלטה בוגרת ומודעת על הכמורה במקום להיקלע אליה במקרה, והתעקש שהדאגה של הכומר לנערים הפגועים במוסד היא אמיתית ולא כיסוי. הוא התמקד בריצה של הדמות, שהסרט משתמש בה כדימוי מרכזי: "כשהוא רץ, הוא אומר שהוא גם מתפלל". עבור שחקן שבילה חמש-עשרה שנים בליהוק לדמויות של גברים קשוחים, זו הייתה, כפי שציין בהקלה, סטייה מקו ה"בחור הקשוח".
הקריירה האחרת
מאז 2001 חירה הוא אחד השחקנים המרכזיים בלהקתו של קשישטוף וארליקובסקי (Krzysztof Warlikowski), במאי התיאטרון הפולני המוערך ביותר בעולם בדורו, והופיע בהבכאנתיות, המלט, הסערה, מלאכים באמריקה וחשמלית ושמה תשוקה, והוא ממשיך להיות שחקן קבוע בתיאטרון הלאומי (Nowy Teatr) של וארליקובסקי בוורשה. זו אינה פעילות משנית; במונחים פולניים זהו החצי היוקרתי יותר של חייו המקצועיים.
תואר הבימוי סוף סוף השתלם. הוא ערך את הופעת הבכורה האופראית שלו ב-2013 עם האופרה המהמרים של שוסטקוביץ', וב-2015 ביים את הר הקסמים בפסטיבל מלטה, עליו זכה בפרס קונראד סווינארסקי – הפרס החשוב ביותר בבימוי תיאטרון פולני. בשנת 2019 הוענק לו פרס זביגנייב ציבולסקי על מפעל חיים.
מדוע אנדז'יי מכונה גאון
המילה אינה מופיעה ברשומות סביב חירה; מה שמופיע במקום זאת הוא הביטוי של קראוזה על רעב ופוטנציאל לא מנוצל, שהוא טענה מוזרה ושימושית יותר. הדבר הספציפי שחירה עושה הוא חיסור. במקום שבו רוב שחקני המסך בונים דמות על ידי הוספה – טיק, קצב, פצע נראה לעין – חירה מסיר, ומשחק את הפער. בהגובה אכזריות גובה החובות מועברת ללא להט, והאימה היא ששום דבר לא משתקף על פניו של האיש. בבשם... התשוקה של הכומר אינה ניתנת לקריאה כמעט בשום מקום; הקהל מסיק אותה ממה שהוא נמנע ממנו. הטכניקה דורשת ביטחון עצמי עצום, כי היא מציבה את משמעות הסצנה מחוץ לשחקן ובידי הצופה, והיא נכשלת לחלוטין אם חייו הפנימיים של השחקן אינם נוכחים באמת. ה"רעב" של קראוזה הוא האפקט שעובד: במאי צופה בחירה ומאמין שיש מאחורי פניו יותר ממה שהצילום מראה.
טענת הנגד היא שמדובר בפלטה מוגבלת, וחירה ספג ביקורת – במרומז, על ידי השורה של קראוזה עצמה – על כך שמעולם לא הוציא במלואו את מה שיש לו. הוא בוחר תפקידים בקפידה ועובד בתדירות נמוכה לפי הסטנדרטים של הקולנוע הפולני. פרסי הנשר ופרסי גדיניה הם לאומיים, לא בינלאומיים; הפרופיל העולמי שלו נשען במידה רבה על סרט אחד, והתהילה של אותו סרט בעולם דובר האנגלית חייבת לא פחות לנושא שלו מאשר לעבודתו בו. כנגד זה עומד אישור אחד יוצא דופן באמת: הוא זוכה בפרס השחקן הטוב ביותר שמחזיק גם בתואר בבימוי וזכה בפרס סווינארסקי על העלאת יצירתו של תומאס מאן. מעט מאוד שחקנים בכל מקום חצו את הקו הזה בצורה משכנעת. המילה גאון היא הפרזה; אינטליגנציה תיאטרלית שלמה בצורה יוצאת דופן, המופעלת במשמעת הגובלת בקמצנות, היא לא.
מורשת
הקריירה של חירה ממפה את קשת הקולנוע הפולני מאז 1989 בדיוק יוצא דופן. חוב הוא הסרט של שנות התשעים האלימות והמאולתרות; הגובה הוא הסרט של האכזריות הממוסדת והשוחקת שבאה לאחר מכן; בשם... הוא הסרט של הוויכוח של המדינה עם הכנסייה שלה. בכל אחד מהם, הקהל מתבקש להסתכל על גבר פולני לא סימפטי ולהבין אותו בכל זאת, ובכל מקרה חירה מספק את ההבנה בכך שהוא מסרב להתחנן. פרס סווינארסקי ופרס ציבולסקי למפעל חיים מאשרים את מה שפרסי הקולנוע רק רומזים: שהנושא האמיתי שלו אינו אף אחת מהדמויות הללו אלא המשמעת של שמירת משהו חבוי עד שהקהל יבוא ויקח אותו.