אנדרס דואני: האדריכל שצייר מחדש את הפרברים
מגזין Time כינה זאת "הישג התכנון המדהים ביותר של תקופתו". מושא השבח הזה לא היה מגדל או מוזיאון, אלא עיירת נופש קטנה במפרץ פלורידה, ומה שהפך את סיסייד (Seaside) למדהים לא היה בניין בודד – אלא ספר החוקים שעמד בבסיסו. אנדרס דואני (Andrés Duany) הבין שהדבר שראוי לעיצוב הוא לא הבית, אלא הקוד שמייצר את הרחוב. זה הפך אותו למתכנן האמריקאי המשפיע ביותר בדורו, ואחד מאלה שזוכים לדיונים הרבים ביותר.
מהוואנה לפרינסטון
דואני נולד ב-7 בספטמבר 1949 בעיר ניו יורק וגדל בקובה עד שנת 1960, אז עזבה המשפחה. העקירה העניקה לו השכלה שהתחלקה בין יבשות: בית הספר צ'ואט (The Choate School), לאחר מכן קולג' אייגלון (Aiglon College) בהרי האלפים השוויצריים, ואז פרינסטון, שם השלים תואר ראשון באדריכלות ותכנון ערים בשנת 1971. לאחר מכן הגיעה שנה בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות יפות (École des Beaux-Arts) בפריז – סטייה לא אופנתית בתקופה שבה בתי ספר אמריקאים זנחו במידה רבה את מסורת הבוז-אר כתגובתנית. הוא סיים עם תואר שני מבית הספר לאדריכלות של ייל (Yale School of Architecture) בשנת 1974. ייל העניקה לו דוקטורט כבוד באמנויות יפות ב-2023, חצי מאה לאחר שעזב עם התואר הרגיל.
השנה בפריז חשובה יותר ממה שהיא נראית. שיטת הבוז-אר התייחסה לתוכנית – סידור הרחובות, הבלוקים והחללים הציבוריים – כפעולת העיצוב העיקרית, כאשר הבניין הבודד כפוף לה. היפוך סדרי העדיפויות המודרניסטי הזה יהפוך למהות הטיעון המקצועי של דואני.
ארקיטקטוניקה והפריצה
בשנת 1977 הוא ייסד יחד עם אשתו אליזבת פלייטר-זיברק (Elizabeth Plater-Zyberk), ברנרדו פורט-ברשיה (Bernardo Fort-Brescia), לורינדה ספיר (Laurinda Spear) והרווין רומני (Hervin Romney) את משרד ארקיטקטוניקה (Arquitectonica) במיאמי. המשרד קנה את שמו בזכות מודרניזם מבריק וצבעוני עם ניצוץ לטינו-אמריקאי; בניין "אטלנטיס קונדומיניום" (Atlantis Condominium), עם החור המרובע המפורסם שנוקב בלוח הבטון שלו, הפך לחלק בלתי נפרד מפתיח הסדרה מיאמי מחלק מוסר (Miami Vice). זה היה בדיוק סוג הפרקטיקה שאדריכל צעיר ומוכשר אמור לרצות.
שלוש שנים לאחר מכן הוא עזב את המשרד. בשנת 1980, דואני ופלייטר-זיברק הקימו את חברת דואני פלייטר-זיברק ושות' – DPZ – גם היא במיאמי. הנושא של המשרד החדש לא היה בניין בודד כלל. זו הייתה העיר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סיסייד והוכחת היכולת
מאז השלימה DPZ תוכניות ליותר משלוש מאות עיירות חדשות, תוכניות אזוריות ופרויקטים של התחדשות קהילתית. הפרויקט שכולם מכירים הוא סיסייד, פלורידה. הרחובות הצרים, הנסיגות השטוחות, גדרות הכלונסאות והמרפסות לא היו נוסטלגיה לשם הנוסטלגיה; הם היו טיעון, שנבנה בקנה מידה מלא, שהעיירה האמריקאית של טרום המלחמה פתרה בעיות שהפרברים שאחרי המלחמה פשוט התעלמו מהן – הליכתיות, שימושים מעורבים, ומרחב ציבורי השייך להולכי רגל ולא למכוניות. קנטלנדס (Kentlands) שבמרילנד הגיעה לאחר מכן כהדגמה הקנונית השנייה. סיסייד משכה תשומת לב בינלאומית והחלה שיח על אלטרנטיבות לזחילה עירונית שטרם פסק.
הקוד כעיצוב האמיתי
החדשנות העמוקה ביותר של דואני היא מנהלית, וזו הסיבה שהיא כה קלה לזלזול. DPZ הובילה את השילוב בין תכנון אב לקודי עיצוב מחייבים, המיושמים באתרים הנעים בין עשרה לעשרת אלפים אקרים ברחבי צפון אמריקה, אירופה ואסיה. המשרד יצר את "פקודת פיתוח השכונה המסורתית" (Traditional Neighborhood Development Ordinance) – מסגרת משפטית שרשויות מקומיות יכלו לאמץ כדי לאפשר צמיחה מבוססת הליכה ושימושים מעורבים – ומאוחר יותר את ה-SmartCode, פקודת אזור תכנוני עירוני מודלית.
התובנה שמאחורי שתיהן היא שהזחילה העירונית האמריקאית אינה כישלון אסתטי או כישלון בטעם של יזמים. זהו תוצר חוקי של קודי אזור המפרידים בין שימושים, מחייבים חניה, מרחיבים רחובות והופכים בניית שכונה מסורתית לבלתי חוקית בעליל. שנה את הקוד והשוק יייצר משהו אחר. הקריירה של דואני הייתה ניסיון לשכתב את מערך ההוראות במקום להתווכח עם התוצאות.
הקונגרס
בשנת 1993 הוא הפך למייסד שותף של הקונגרס לאורבניזם חדש (Congress for the New Urbanism - CNU), ובהמשך כיהן כחבר דירקטוריון אמריטוס. ה-CNU העניק לתנועה מוסד, אמנה ומפגש שנתי, והפך אוסף של העדפות עיצוביות לקמפיין מאורגן ברמת המקצוע. הניו יורק טיימס אפיין את האורבניזם החדש כתופעה החשובה ביותר שצמחה באדריכלות האמריקאית בתקופה שלאחר המלחמה הקרה – שיפוט שקשה לחלוק עליו מבחינת היקף ההשפעה, ללא קשר לדעות על הבניינים עצמם.
הספרים
דואני מתווכח בכתב באותה נחישות שבה הוא משרטט. הוא כתב במשותף חמישה ספרים: Suburban Nation (2000), המניפסט הפופולרי של התנועה; The New Civic Art (2003); The Smart Growth Manual (2009); Garden Cities (2011); ו-Landscape Urbanism and Its Discontents – כותרת שמצהירה, ללא התנצלות, שהוא אדם שמחפש מאבקים בתוך הדיסציפלינה שלו. הוא עמית במכון האמריקאי לאדריכלים (American Institute of Architects) ופרופסור אורח באוניברסיטת מיאמי, שם הוא ופלייטר-זיברק לימדו תכנון עיירות מסורתי; היא כיהנה כדיקנית הפקולטה וייסדה את תוכנית התואר השני בעיצוב פרברים ועיירות ב-1988.
מדוע אנדרס מכונה גאון
המילה משמשת בהקשר של דואני מסיבה ספציפית ויוצאת דופן: הוא זיהה את נקודת המנוף. רוב הרפורמטורים של הסביבה הבנויה מייצרים בניינים טובים יותר; הוא יצא נגד המנגנון שקובע מה ייבנה בכלל, מתוך הכרה בכך שפקודות אזור, תקני רוחב רחוב וכללי הלוואות הם המחברים האמיתיים של הנוף האמריקאי. תכנון פקודה מודלית אינו עבודה זוהרת, והיכולת לראות שזו העבודה המכרעת – ואז לנסח אותה, למכור אותה לרשויות מקומיות ולהוכיח אותה בסיסייד – היא מעשה אמיתי של אינטליגנציה מערכתית. הפרסים עוקבים אחר ההכרה: פרס ריצ'רד ה. דריהאוס (Richard H. Driehaus Prize) בשנת 2008, במשותף עם פלייטר-זיברק, לצד פרס וינסנט סקאלי (Vincent Scully Prize), מדליית תומאס ג'פרסון באדריכלות, פרס ארתור רוס, פרס ברנדייס, מדליית אלברט סימונס למצוינות ופרס SARA הבינלאומי.
טיעון הנגד הכן הוא משמעותי. מעט מאוד מאוצר המילים של האורבניזם החדש הוא מומצא; הוא משוחזר, לקוח מפרקטיקת בניית העיירות האמריקאית שהתקיימה לפני 1945 וננטשה במקום להיסתר. הכישרון של דואני הוא אוצרותי וחקיקתי יותר מאשר המצאתי. גם ההישג אינו רק שלו: DPZ היא שותפות, והרקורד שייך לדואני ופלייטר-זיברק יחד – ייחוסו לדמות אחת מעוות את התיאור של העבודה. ואפילו כותרת ספרו מודה שהמקצוע רחוק מלהסכים: אורבניסטים של נוף ואחרים חולקים הן על האבחנה והן על התרופה, והטענה שהמסורתיות המקודדת מייצרת מקומות שמרגישים מאוצרים ולא כאלה שחיים בתוכם מעולם לא נענתה במלואה. קראו לו גאון של יישום, לא של המצאה. זו טענה צנועה יותר, ואמיתית יותר.
מורשת
טביעות האצבע של דואני נמצאות על פקודות בערים שמעולם לא שמעו את שמו – וזו בדיוק התוצאה אליה שאף. ה-SmartCode ופקודת ה-TND הפכו פיתוח מוטה הליכה לחוקי שוב במאות רשויות; ה-CNU מיסד את הטיעון; סיסייד נותרה התערוכה שכל אחד יכול לבקר בה. האם הנוף האמריקאי ילך בעקבותיו בסופו של דבר? זו שאלה פתוחה. העובדה שכעת ישנה אלטרנטיבה מנוסחת, מנוסה וניתנת לאימוץ לזחילה העירונית היא במידה רבה עבודתו שלו.