אנדרה גלן-הרשקוביץ: המורה ששמרה שלוש מאות סודות
היא ניהלה רישום חסוי — שמות אמיתיים לצד שמות בדויים — עבור מאות ילדים שהובילה אישית לבתי זרים, בידיעה שפשיטה אחת של הגסטפו עלולה להפוך את הרשימה הזו לגזר דין מוות עבור כל משפחה שמופיעה בה. אנדרה גלן-הרשקוביץ (Andrée Geulen-Herscovici) הייתה בת עשרים ומורה בבריסל הכבושה כשעוד החלה להבריח ילדים יהודים הרחק ממכונת הגירוש הנאצית, והיא המשיכה לעשות זאת, תחת שם בדוי משלה, לאורך שאר המלחמה.
מורה ששמה לב
אנדרה גלן נולדה ב-6 בספטמבר 1921 בסחארבק (Schaerbeek), פרבר של בריסל, למשפחה בורגנית ליברלית. ב-1942, כמורה צעירה, החלה לחזות מקרוב מה משמעות מדיניות הכיבוש הגרמני עבור תלמידיה היהודים — ילדים שאולצו לענוד את הטלאי הצהוב, שהוצאו מהכיתות ושנעלמו מן המצבה. החשיפה הישירה הזו, ולא פעילות פוליטית מוקדמת, היא שמשכה אותה אל המחתרת. באביב 1943 הצטרפה לועד להגנת יהודים (Comité de Défense des Juifs, או CDJ), והפכה לאחת החברות הלא-יהודיות הבודדות בארגון המחתרתי לאחר שפגשה את אידה שטרנו (Ida Sterno), חברה יהודיה ברשת שתהפוך לשותפתה הקרובה ביותר במהלך המלחמה.
שלוש מאות ילדים, זהות בדויה אחת
בתוך ה-CDJ, תפקידה של גלן היה ישיר ומסוכן: יצירת קשר עם משפחות יהודיות במסתור או תחת איום גירוש, וארגון הצבת ילדיהן במשפחות אומנות לא-יהודיות, פנימיות, מנזרים ומוסדות דת תחת זהויות בדויות. היא תיאמה אישית את הצבתם של כ-300 ילדים יהודים במשך יותר משנתיים של פעילות, ולעיתים קרובות ליוותה אותם בעצמה לבתים ולמוסדות שנתנו להם מחסה — עבודה שפירושה היה להוביל פיזית ילדים הרחק מהורים שייתכן שלעולם לא יראו שוב. מאוחר יותר היא תיארה את המשקל הרגשי של התפקיד הזה במונחים נוקבים: היא ואידה שטרנו "הלכנו לאסוף את הילדים מההורים שפנו אלינו לעזרה", והיא סיפרה שגם עשורים לאחר מכן, היא עדיין בכתה כשנזכרה ברגעים שבהם נאלצה לקחת ילדים ישירות מזרועות הוריהם.
לב פעילות ה-CDJ, ולכל תקווה לאיחוד משפחות עתידי, היה רישום סודי בכתב יד שגלן סייעה לתחזק — מערכת של זהויות אמיתיות ובדויות תואמות עבור הילדים המוסתרים, כך שאחרי המלחמה, אם מי מהם שרד, ניתן יהיה עקרונית להתחקות אחר משפחות מוצאם. שמירת הרישום הזה הייתה כשלעצמה סיכון עצום: מסמך יחיד, לו נתפס, היה עלול לחשוף הן את הילדים והן את כל רשת המחתרת בפני הגסטפו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →גלן עבדה בשיתוף פעולה הדוק עם הפנימייה שנוהלה על ידי המנהלת אודל אובאר (Odile Ovart) בבית הספר אתנה רויאל איזבל גאטי דה גאמונד (Athénée royal Isabelle Gatti de Gamond), שבו הוסתרו תריסר תלמידים יהודים בתיאומן של גלן ושטרנו. במאי 1943 פשטו כוחות גרמניים על בית הספר, מה שאילץ את גלן לרדת למחתרת. היא אימצה את הזהות הבדויה "קלוד פורנייה" (Claude Fournier) והמשיכה בעבודתה במחתרת. השנה שלאחר מכן הביאה עמה מכה קשה יותר: אידה שטרנו נעצרה ונשלחה למחנה המעבר מכלן (Mechelen) ב-1944. גלן, שלא נרתעה, המשיכה במבצע ההצלה במחתרת בכוחות עצמה עד לשחרור בריסל בספטמבר 1944.
אחרי המלחמה
השחרור לא סיים את מעורבותה של גלן עם הילדים שהציבה. בחודשים ובשנים שלאחר מכן, היא פעלה לאיחוד ילדים מוסתרים ששרדו עם בני משפחה שנותרו בחיים, והיא שמרה על קשר עם ארגונים קהילתיים יהודיים, כולל עבודה בתמיכה בניצולי שואה יהודים. ב-1948 נישאה לצ'ארלס הרשקוביץ (Charles Herscovici), ניצול שואה יהודי יליד רומניה, והוסיפה את שמו לשמה. היא הקדישה חלק ניכר משארית חייה הארוכים לפעילות פציפיסטית ואנטי-גזענית.
הכרה
יד ושם הכיר באנדרה גלן-הרשקוביץ כחסידת אומות העולם ב-2 באוגוסט 1989, והוקיר רשמית את עבודת ההצלה בזמן המלחמה של אישה שפעלה, לפי עדותה שלה, מתוך חובה ולא מתוך גבורה: "מה שעשיתי היה פשוט חובתי", אמרה. "אי-ציות לחוקי התקופה היה פשוט הדבר הנורמלי לעשות". בשנת 2007 היא קיבלה אזרחות ישראלית של כבוד בטקס ביד ושם שכיבד ספציפית את הילדים המוסתרים של בלגיה ואת מצילייהם. בלגיה הכירה בה גם קרוב לבית: היא קיבלה אזרחות של כבוד מהעירייה איקסל (Ixelles) בבריסל, שם התגוררה, וב-2021 שונה שמו של מעון יום בבריסל לכבודה.
אנדרה גלן-הרשקוביץ הלכה לעולמה ב-31 במאי 2022 באיקסל, בגיל מאה.
מדוע אנדרה מכונה גאונה
"גאונות" היא מסגרת שגויה למה שהפך את אנדרה גלן-הרשקוביץ לראויה לציון, ושימוש בה למעשה יפחית מערכה: מה שהיה לה לא היה כישרון קוגניטיבי נדיר אלא אומץ מוסרי מתמשך, שנבחר במודע, ומומש מדי יום במשך יותר משנתיים תחת משטר שהיה מגרש או הורג אותה על מה שעשתה. הכישורים הרלוונטיים היו ארגוניים ופסיכולוגיים ולא אינטלקטואליים — בנייה והגנה על מערכת זהות כפולה סודית עבור מאות ילדים, ניהול האמון של הורים מבועתים, וספיגת הטראומה, שוב ושוב, של הפרדה פיזית בין משפחות שניסתה להציל. יד ושם והתיעוד ההיסטורי ממסגרים אותה, ואת שאר חסידי אומות העולם, בשפה של אומץ מוסרי והקרבה עצמית ולא של גאונות; היא עצמה דחתה במפורש כל מסגור שהפך את מעשיה לחריגים, והתעקשה שהיא פשוט מילאה את חובתה. הצניעות הזו היא עצמה חלק מהתמונה הכנה: הישגה היה נעוץ בנכונות לא זוהרת וחוזרת על עצמה לקבל סיכון אישי למען ילדיהם של זרים, ולא בשום תובנה או המצאה ייחודית. כינוי זה כ"גאונות" יהיה טעות קטגורית — המחווה המדויקת יותר, ואם כבר, הגבוהה יותר, היא שמדובר היה באומץ, משמעת ואמפתיה, שהתמידו במשך שנים כשפרישה הייתה קלה ובטוחה יותר.
מורשת
אנדרה גלן-הרשקוביץ חיה עד גיל מאה, מספיק זמן כדי לראות רבים מהילדים שהבריחה פעם לחוף מבטחים מזדקנים בעצמם, ומספיק זמן כדי להזכות להוקרה הן מהמדינה שבה הצילה אותם והן מהמדינה שהוקמה לאחר מכן עבור האנשים שהנאצים ניסו למחוק. חייה ניצבים, לצד אלו של אידה שטרנו ורשת ה-Comité de Défense des Juifs הרחבה יותר, כתיעוד מוכח, שם אחר שם, של האופן המדויק שבו פעל מבצע הצלת ילדים מוסתרים בתוך בלגיה הכבושה — הוכחה שהמנגנון המחתרתי של מציליי השואה לא נבנה ממשאבים יוצאי דופן אלא ממורים צעירים ורגילים שהחליטו, ילד אחד בכל פעם, לא להסיט את המבט.