אנדרה לורסא: מודרניזם בשירות הקומונה
בשנת 1933 נפתח בית ספר בווילז'ואיף (Villejuif), קומונה של מעמד הפועלים בפאתי פריז שנוהלה אז על ידי קומוניסטים, ואנשים החלו לכנותו בית הספר היפה ביותר בצרפת. בית הספר קרל מרקס (École Karl-Marx) היה לבן, מדורג, מאוורר ומואר, ותוכנן בבהירות שהציגה את הטיעון שלו: שילדי פועלי מפעלים ראויים לבניין מחושב בדיוק כמו כל וילה בפרבר פאסי. שישים ושלוש שנים מאוחר יותר הפכה אותו המדינה הצרפתית לאתר מורשת היסטורי, ובשנת 2018 זכה שיפוצו בפרס המודרניזם של קרן המונומנטים העולמית (World Monuments Fund/Knoll Modernism Prize). האדריכל התכוון שזה יהיה תעמולה, אך התוצאה הייתה אדריכלות.
בריוייר, נאנסי, והסטודיו של מאלה-סטוונס
אנדרה אמיל לוסיין לורסא נולד ב-27 באוגוסט 1894 בבריוייר (Bruyères) שבוז' (Vosges), למשפחה שהולידה שני אמנים משמעותיים: אחיו ז'אן (Jean) הפך לאחד האמנים הוויזואליים החשובים של המאה העשרים. אנדרה למד בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות יפות (École des Beaux-Arts) בנאנסי ולאחר מכן עבד במשרדו הפריזאי של רובר מאלה-סטוונס (Robert Mallet-Stevens), המסוגנן שבאנשי המודרניזם הצרפתי המוקדם — אדם שהלביש את נפחיו הקוביסטיים עבור המצלמה. לורסא ספג את הגאומטריה ודחה את הזוהר.
באמצע שנות ה-20 הוא כבר בנה עבור עצמו. בית הוגלר (Huggler House) בעיר סירה (Cité Seurat) בפריז (1925–1926), וילה מישל בוורסאי (1926) ובית גוגנבול (Guggenbuhl House) בפריז (1927) הציבו את התנועה המודרנית על הקרקע בצרפת בעוד הדיון עליה היה עדיין תיאורטי בעיקרו. מדובר במבנים קטנים, לרוב בתי אמנים, המבשרים על רגישות שלא השתנתה מעולם: מישורים שטוחים, פרופורציות לא מאולצות וללא רטוריקה.
שאלת הדיור
מה שהפריד בין לורסא לאסתטיקנים היה התייחסותו למחסור בדיור בין שתי מלחמות העולם כבעיה מרכזית של המקצוע שלו ולא כעיסוק צדדי. הוא השקיע עצמו בדיור חברתי משנות ה-20 ואילך, ונקט עמדה לא פופולרית בתוך התנועה. בעוד אסכולת ה-Existenzminimum (דיור מינימלי) — האורתודוקסיה השלטת של ה-CIAM (הקונגרס הבינלאומי לאדריכלות מודרנית) — ביקשה לקבוע את יחידת הדיור הקטנה ביותר שתואמת את כבוד האדם ואז לייצר אותה בהמונים, לורסא טען שכל דיור חברתי חייב לכלול גינות. זה נשמע צנוע, אך היה זה אתגר ישיר לחישובים שהפכו את הדיור ההמוני לזול, וזה עלה יותר ליחידה ממה שהדוקטרינה אפשרה.
הוא היה בתוך התנועה ולא מחוצה לה: חבר מייסד של הקונגרס הבינלאומי לאדריכלות מודרנית בשנת 1928, ומשתתף בתערוכת הוורקבונד (Werkbund) בווינה ב-1932, שם הציג בית משפחה לצד תרומות של אדולף לוס (Adolf Loos) וריכרד נויטרה (Richard Neutra). וילה הפרין (Villa Hefferlin) שלו בוויל-ד'אבריי (Ville-d'Avray) שייכת לאותה תקופה בטוחה בעצמה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →וילז'ואיף: אדריכלות כטיעון
בית הספר קרל מרקס, שתוכנן ונבנה בין 1931 ל-1933, היה הרגע שבו הפוליטיקה והפרקטיקה שלו התמזגו. לורסא היה פולמוסן פורה שקידם את הקומוניזם והמודרניזם כחבילה אחת, ובווילז'ואיף הוא ניסה להפוך את הקשר למילולי — לקשר בין צורה אדריכלית ישירות לתנועת הפועלים המהפכנית שבחרה במועצה שמימנה את הבניין.
בית הספר עוקב אחר עקרונות מודרניסטיים של בהירות וצורה לוגית במשמעת יוצאת דופן: אור, אוויר, זרימה והיגיינה המאורגנים בתוכנית קריאה, אריחי קרמיקה וערכת צבעים מחושבת על רקע הלבן. המבנה נמצא בשימוש רצוף מאז, מה שהוביל להידרדרות קשה לקראת סוף המאה העשרים. הכרזתו ב-1996 כמונומנט היסטורי לאומי צרפתי עוררה שיקום על ידי סוכנות כריסטיאן שמקלה-מולארד (Agence Christiane Schmuckle-Mollard) — שבע שנים של מחקר ולאחריהן שלוש שנות בנייה, שחזור הצבעים המקוריים, הצלת עבודות האריחים ואיטומי החלונות, והוספת אגף עכשווי כדי שבית הספר יוכל להמשיך לתפקד. העובדה שחבר השופטים של פרס המודרניזם לשנת 2018 התייחס לזה כמקרה מופתי מעידה על כך שהבניין נקרא כעת כמסמך, לא רק כמתקן.
מוסקבה, וההתנגשות עם הריאליזם הסוציאליסטי
בשנת 1934 קיבל לורסא הזמנה למוסקבה ועבד עבור הממשלה הסובייטית עד 1937. זו הייתה אמורה להיות הצבה אידיאלית: אדריכל קומוניסט מחויב, המועסק על ידי מדינת הפועלים, ברגע של תנופת בנייה אדירה.
זו הייתה אכזבה. עקרונות הבאוהאוס (Bauhaus) וה-CIAM שקידם במשך עשור כבר נדחו בברית המועצות לטובת הריאליזם הסוציאליסטי — צורה ניאו-קלאסית מונומנטלית ומופשטת שהוחלט עליה מלמעלה. לורסא הסתגל, וקיבל את הדרישה למונומנטליות. אותן שלוש שנים הן ציר הקריירה שלו והסיבה לכך ששמו פחות מפורסם ממה שהכישרון שלו מצדיק: הוא הלך מזרחה כמאמין וחזר לאחר שגילה שהמהפכה שצידד בה לא רצתה את האדריכלות שלו.
שיקום: מובז' וסן-דני
המלחמה הולידה את העבודה הגדולה ביותר בחייו. לאחר 1945 תכנן לורסא את שיקום מובז' (Maubeuge), עיר תעשייתית בצפון שנפגעה קשות בקרבות, ובנה בסן-דני (Saint-Denis) ובמובז' בין 1946 ל-1950. הוא לימד בבתי ספר לעיצוב בפריז מ-1945 עד 1947 וישב במועצת האדריכלות של משרד השיקום והפיתוח העירוני — במקום שבו אמונותיו על דיור יכלו סוף סוף לעצב מדיניות לאומית. הוא מת ב-11 ביולי 1970.
מדוע אנדרה נחשב לגאון
הטענה בעניינו של לורסא אינה כשל חדשן צורני בסדר הגודל של לה קורבוזייה (Le Corbusier), והמקורות אינם תומכים ביומרה אחרת. הוא היה חבר מייסד ב-CIAM ומודרניסט צרפתי מדרגה ראשונה, שזו עמדה רצינית, אך הוא אינו נמנה עם קומץ הדמויות שהמצאותיהן הגדירו מחדש מהו בניין. המילה, כשהיא מיושמת עליו, חייבת להיות מדויקת יותר.
הדיוק הוא זה: ללורסא הייתה יכולת יוצאת דופן להחזיק טיעון ובניין באותו ראש מבלי שאחד יפגע בשני. אדריכלים פוליטיים רבים של שנות ה-30 הפיקו עבודה שנקראת כמניפסט עם חדרים צמודים. בווילז'ואיף, האידיאולוגיה היא טוטאלית — בית ספר שנקרא על שם מרקס, נבנה על ידי מועצה קומוניסטית, ועוצב על ידי פולמוסן שרצה שהצורה תגלם את תנועת הפועלים — ובכל זאת התוצאה זכתה להערצה מיידית כבית הספר היפה בצרפת, והיא עדיין זוכה להערצה על ידי אנשים שאינם מתעניינים בפוליטיקה שלו. אותה הפיכה של דוקטרינה לבניין שמאריך ימים יותר מהדוקטרינה היא נדירה, וזהו הישג אינטלקטואלי אמיתי. עמדתו נגד ה-Existenzminimum מראה את אותה איכות מחשבתית: הוא בחן את האורתודוקסיה הכלכלית של התנועה, מצא אותה בלתי אנושית, והביע התנגדות בנקודת מהות תוך הישארות בתוך התנועה.
טיעון הנגד אמיתי. הוא בילה שלוש שנים בשירות משטר שמדיניותו האדריכלית הייתה שלילת כל מה שדגל בו, והוא הסתגל במקום לסרב. הוא היה תועמלן לא פחות משהיה הוגה, ותועמלנים מתיישנים מהר. עבודת השיקום שלאחר המלחמה שלו היא כשירה אך לא מהוללת. והמוניטין הבינלאומי שלו מעולם לא השתווה לזה של עמיתיו ל-CIAM — הוא אדריכל צרפתי מרכזי, לא גלובלי, וניפוח שלו למשהו גדול יותר יהיה בדיוק סוג ההגזמה שהדיוק שלו עצמו התנגד לו.
מורשת
פסק הדין ניתן, באופן חריג, על ידי המשקמים. בניין ששורד את הפוליטיקה שלו, מקבל הגנה מהמדינה, ונבנה מחדש אריח אחר אריח בטיפול ובהוצאה עצומים, עבר את המבחן העמיד היחיד. ילדי וילז'ואיף עדיין נכנסים לתוך טיעון שאנדרה לורסא העלה בשנת 1933 לגבי מי ראוי ליופי, ורובם לעולם לא ידעו שזה היה טיעון כלל.