אנדרה אלמיידה (André Almeida): האיש האחרון של ה"טטרה"

כאשר אנדרה אלמיידה פונה על אלונקה בווילה דו קונדה ב-18 באוקטובר 2020, בדקה האחת-עשרה של משחק ליגה נגד ריו אווה, הוא היה המגן הימני הפותח של בנפיקה, ובתוך שנה היה אמור לקבל את סרט הקפטן. הוא לא שיחק דקה תחרותית במשך עשרה חודשים. הברך שבגדה בו באותו לילה הפכה, בסיפור הקריירה שלו, לעובדה המגדירה שחקן שבנה את המוניטין שלו על זמינות, משמעת ושנים-עשר שנים רצופות באותה חולצה.

מלורס ללוז, הדרך הארוכה

נולד ב-10 בספטמבר 1990, בלורס שבקצה הצפוני של ליסבון, והחינוך הכדורגלני של אלמיידה היה סיור באקדמיות של עיר הבירה ולא קו ישר. הוא הצטרף למחלקות הנוער של ספורטינג ב-2002–2003, עבר לאלוורקה, חזר לזמן קצר לקבוצת הנוער עד גיל 16 של ספורטינג ב-2005–2006, ולבסוף התיישב בבלננסש, שם עבד דרך קבוצות הגיל וזכה להופעות בנבחרות הנוער של פורטוגל. הוא ערך את הופעת הבכורה שלו בבוגרים בבלננסש ב-11 בינואר 2009, תחת חיימה פאצ'קו, כשהוא נכנס לדקה אחת בהפסד לריו אווה — אותו מועדון, במקרה, שמולו הקריירה שלו כמעט הסתיימה מאוחר יותר. הוא השלים עונה מלאה ב-2009–2010 עם 20 הופעות ושער אחד, אך בלננסש ירדה ליגה, ואלמיידה היה זקוק לבמה גדולה יותר.

בנפיקה העניקה לו אחת כזו, כשהחתימה אותו בהעברה חופשית בקיץ 2011. זה לא התחיל כתפקיד ראשי: הוא הושאל מיד לאוניאו דה לייריה, נקרא חזרה לבנפיקה בדצמבר ההוא, ורשם רק ארבע הופעות רשמיות בעונתו הראשונה חזרה בלוז. הפריצה הגיעה תחת ז'ורז' ז'זוש ב-2012–2013, כאשר אלמיידה הפך לשחקן רוטציה קבוע, ערך את הופעת הבכורה שלו בליגת האלופות מול סלטיק ב-19 בספטמבר 2012, והשתתף במסע של בנפיקה לגמר הליגה האירופית של 2013, שהסתיים בהפסד 2–1 לצ'לסי משער ניצחון מאוחר של ברניסלב איבנוביץ' באמסטרדם — הראשון מתוך שלושה גמרי ליגה אירופית שבנפיקה הפסידה באותו עשור.

שנים-עשר שנים, מועדון אחד, ארבעה תארים ברציפות

מה שאלמיידה הציע לבנפיקה לא היה וירטואוזיות אלא אמינות בעמדה — וליתר דיוק, בעמדות — שבהן אמינות אינה מוערכת מספיק עד שהיא חסרה. בעיקר כמגן ימני, סמכו עליו לעיתים קרובות כקשר הגנתי ולעיתים כמגן שמאלי, כך שחבריו לקבוצה ומאמניו תיארו אותו פשוט כמי שיכול להיכנס לכל פער שהקבוצה הייתה צריכה למלא באותו שבוע. הרב-גוניות הזו השאירה אותו בסגל הקבוצה הראשונה לאורך ה-tetracampeonato (טטראקמפונאטו) של המועדון, ארבע אליפויות פרימיירה ליגה רצופות שנזקפו לזכותם בין 2013–2014 ל-2016–2017 — תקופה שהניבה, על פי דיווחי התקשורת הפורטוגלית על עזיבתו הסופית, שלושה-עשר תארים בסך הכל: חמש אליפויות ליגה, שני גביעים פורטוגליים, שני סופר-קאפים וארבעה גביעי ליגה. הוא כבש את שערו הראשון עבור המועדון ב-18 בינואר 2017, בניצחון 6–2 על ליישואש, תרומה התקפית נדירה משחקן שערכו היה הגנתי כמעט לחלוטין.

דבריו של אלמיידה עצמו על תפקידו, שנאמרו סביב זימון לנבחרת פורטוגל ב-2013, לוכדים את הטון של קריירה שנבנתה על עקביות לא זוהרת: הוא אמר שהוא ניגש לנבחרת הלאומית "com o pensamento com que venho para aqui todos os dias" (עם אותה חשיבה שאני מביא לאימון בכל יום) — והוסיף שלמרות שהקבוצה שונה, "o pensamento é o mesmo, vou para ajudar as cores nacionais" (החשיבה זהה, אני הולך לעזור לצבעים הלאומיים), אותה מחויבות לשרת את הצבעים הלאומיים. זו השפה של שחקן סגל שהבין בדיוק מה נדרש ממנו.

שמונה הופעות ומושב במונדיאל

פאולו בנטו זימן את אלמיידה לנבחרת פורטוגל הבוגרת ב-2013 עבור מוקדמות המונדיאל, והוא ערך את הופעת הבכורה שלו נגד ישראל באוקטובר ההוא בתיקו 1–1. הוא המשיך וצבר שמונה הופעות בנבחרת הבוגרת ומקום בסגל פורטוגל למונדיאל 2014 בברזיל, בנוסף ל-30 הופעות בנבחרות הנוער, 17 מהן ברמת הנבחרת עד גיל 21, שנצברו מוקדם יותר בקריירה שלו. זה מעולם לא היה תפקיד מוביל בנבחרת הלאומית — אלמיידה התחרה על חולצת ההרכב מול מאגר עמוק יותר של מגנים פורטוגלים — אך זה אישר ששחקן שקפץ בין שלוש אקדמיות בליסבון כנער הפך את עצמו למקצוען שראוי לבחירה.

הפציעה, ההמתנה, החזרה

הפציעה שעיצבה מחדש את שנותיו האחרונות בבנפיקה הייתה קשה וספציפית: קרע ברצועה הצולבת הקדמית וברצועה המדיאלית של הברך הימנית, שנגרם בדקה האחת-עשרה נגד ריו אווה. הערכות רפואיות פורטוגליות באותה עת הציבו את ההחלמה שלו על שישה עד שמונה חודשים לאחר הניתוח; בפועל, זה ארך קרוב לעשרה. כשחזר לבסוף, כשנכנס בדקה ה-66 של משחק נגד ארוקה באצטדיון דה לוז, הקהל נעמד לכבודו, והוא החליף את אותו חבר לקבוצה ברזילאי, ז'ילברטו, שנכנס להחליפו בלילה שבו נפצע — פרט קטן וסימטרי שעיתונאים פורטוגלים תפסו כסיום הטבעי לסיפור.

הוא חזר לסגל הקבוצה הראשונה שמינה אותו לקפטן ביוני 2021, לאחר עזיבתו של ז'ארדל, שותפו לשעבר להגנה של רובן דיאס, בעיקר משום שאלמיידה היה, בביטוי שבו השתמש העיתון Record כשהקריירה שלו בבנפיקה הסתיימה, "o derradeiro resistente" — האיש האחרון שעמד — מתוך קבוצת הליבה שהביאה את הטטראקמפונאטו. הוא שימש כקפטן הקבוצה תחת שלושה מאמנים שונים, רוי ויטוריה, ברונו לאז'ה ונלסון וריסימו, עדות למעמד בחדר ההלבשה ששרד מעבר לכל משטר אימון בודד. הופעתו האחרונה בבנפיקה הגיעה ב-30 באפריל 2022, תשעים דקות בניצחון 1–0 על מאריטימו. ב-31 בינואר 2023, היום האחרון של חלון ההעברות של החורף, אלמיידה ובנפיקה הסכימו לסיים את החוזה שלו בהסכמה הדדית, וסגרו כמעט שנים-עשר שנים, 308 הופעות ו-11 שערים במדים האדומים של בנפיקה.

מדוע אנדרה מכונה גאון

קרא לזה כך רק עם גבה מורמת. מעולם לא דיברו על אלמיידה כעל עילוי טכני או בעל חזון טקטי; איש לא הציב אותו באותה שיחה עם הגדולים באמת של פורטוגל. מה שמקנה לו מקום בכל תיאור רציני של המשחק המודרני הוא סוג צר יותר, שקשה יותר לזיוף, של אומנות: אוריינות עמדתית של מגן שיכול היה לעבור ממגן ימני לקשר הגנתי למגן שמאלי באותה עונה מבלי שהמבנה של הקבוצה יקרוס. זה דורש קריאת מרווחים וכיסוי עבור שלושה תפקידים שונים בבת אחת — לדעת היכן הבלם העזר צריך לעמוד כשאתה פורץ קדימה כמגן, ולדעת היכן המגן צריך להתמקם כשאתה יורד לקישור — וזה דורש משמעת להכפיף סטטיסטיקה אישית לכל מה שהמאמן צריך למלא. זה דורש גם, לאחר קרע ברצועה שמסיים קריירות רבות כליל, את העבודה הפיזית הלא זוהרת של שמונה עד עשרה חודשי שיקום רק כדי לחזור לרמה של שחקן מחליף. שום דבר מזה אינו גאונות במובן שבו משתמשים במילה עבור דקו או רוי קוסטה. זו כשירות שנשמרה ברמה מקצועית במשך למעלה מעשור, דרך פציעה קשה, בתוך אחד מחדרי ההלבשה התובעניים באירופה — ואם זו הבחנה צרה יותר, היא עדיין אמיתית.

מורשת

מאז שעזב את בנפיקה, אלמיידה עבר לעסקים ולתקשורת, פתח מסעדה בליסבון והצטרף ל-Sport TV כפרשן, תוך שהוא משמש כשגריר של הליגה הפורטוגלית (Liga Portugal). שמו לא יופיע בראש רשימות השחקנים הגדולים של הכדורגל הפורטוגלי, אך במשך שנים-עשר שנים באחד המועדונים בעלי הלחץ הרב ביותר בספורט, הוא היה השחקן שמאמנים סמכו עליו שיחזיק קו יחד — וזה שהאוהדים זכרו צועד חזרה אל המגרש, בלוז, לאחר שכמעט איבד קריירה בשל ברך קרועה.