אמליה ארהארט: הטייסת שבנתה לעצמה אגדה
ב-18 ביוני 1928, מטוס תלת-מנועי מסוג פוקר (Fokker) בשם פרינדשיפ (Friendship) נחת בשפך הנהר בארי שעל חוף ויילס, והאישה שהובאה אל החוף בסירה הפכה לטייסת המפורסמת ביותר בעולם. היא לא נגעה בהגאים, והיא אמרה זאת לכתבים שהתגודדו בבארי פורט: "ביל עשה את כל הטיסה – היה חייב. הייתי סתם מטען, כמו שק תפוחי אדמה." ואז הגיעה האמרה שעיצבה את תשע השנים הבאות בחייה: "אולי יום אחד אנסה זאת לבד."
ילדות בקנזס ללא חוקים
היא נולדה ב-24 ביולי 1897 באטצ'יסון שבקנזס, בביתו של סבה מצד אמה, שופט לשעבר, לאדווין ואיימי אוטיס ארהארט – אם, לפי הסיפורים במשפחה, שלא גידלה את בנותיה להיות ילדות טובות ומנומסות. אמליה ציידה חולדות, וב-1904 מסמרה רמפה לגג מחסן הכלים וגרה עליה בארגז אריזה, ממנו יצאה עם שפה חבולה, שמחה קרועה וזיכרון של התלהבות שלימים כינתה הטיסה הראשונה שלה. לימודיה היו נודדים ולא גמורים: תיכון הייד פארק בשיקגו, בית הספר אגונץ', שנה של מדעי הרפואה באוניברסיטת קולומביה, כולם הושארו מאחור. בביקורה בטורונטו בחג המולד של 1917, היא צפתה בפצועים שחזבים מהחזית המערבית והוכשרה כאחות עזר של הצלב האדם, עד ששפעת ודלקת ריאות השביתו אותה לרוב השנה.
כרטיס בעשרה דולר
המהפך הגיע ב-29 בדצמבר 1920 בשדה דוגרטי בלונג ביץ', שם שילמה עשרה דולר בעבור טיסת נוסעים בת עשר דקות עם הטייסת פרנק הוקס. "עד שהגעתי לגובה של מאתיים או שלוש מאות רגל מעל הקרקע," כתבה, "ידעתי שאני חייבת לטُוס." בינואר 1921 החלה שיעורים אצל נטה סנוק – שתים עשרה שעות תמורת חמש מאות דולר – כשהיא עובדת כצלמת, נהגת משאית וסדרנית טלפון כדי לגייס את הכסף. באמצע 1921 כבר הייתה בעלים של מטוס קינר אירסטר (Kinner Airster) בצבע צהוב-כרום יד שנייה שכינתה "הקנרית" (Canary), לצד מעיל טיסה מעור שישנה בו ושצבע שמן מנוע כיסה אותו עד חדל להראות חדש. ב-22 באוקטובר 1922 לקחה את האירסטר לגובה של 14,000 רגל לשיא גובה נשי; במאי שלאחר מכן הייתה האישה השקשע-עשרה שקיבלה רישיון טיס אמריקאי.
מטען, ואז מפקדת
ב-1928 הסכימה היורשת איימי פיפס גסט, שנמנעה בידי משפחתה מלחוצה את האוקיינוס האטלנטי בעצמה, לממן את הטיסה אם תימצא הנערה הנכונה. איש יחסי הציבור ג'ורג' פלמר פוטנאם טלפן לבית דניסון בבוסטון, שם עבדה ארהארט כעובדת סוציאלית, ושאל אם תרצה להיות האישה הראשונה שתחצה את האוקיינוס. היא אמרה כן, בתנאי שתקבל הזדמנויות לטוס.
היא הובאה כמפקדת, בעלת סמכות רשמית על אנשי הצוו, בזמן שווילמר סטולץ טס ולואי גורדון החזיק את המנועים פועלים. היא ניהלה את יומן הטיסה; ללא אימון מכשירים לא יכלה ליטול את ההגאים בעננים. הפרינדשיפ עזבה את מזרח בוסטון ב-3 ביוני לאחר שלושה ניסיונות שנכשלו ונחתה בוויילס ב-18 ביוני. ברודוויי ערכה לה מצעד סרטי נייר (ticker-tape parade), קולידג' קיבל אותה בבית הלבן, העיתונים כינו אותה "ליידי לינדי" (Lady Lindy), ופוטנאם פרסם את עדותה כ-20 Hrs. 40 Min.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →העסקים שבהיות אמליה
מה שבא אחר כך היה פחות קריירה בתעופה ויותר קריירה שנבנתה מתוך התעופה. היא סבבה בסבבי הרצאות, נתנה חסות למזוודות ולסיגריות לאקי סטרייק – כשהיא מפנה את שכר הטבק למשלחת של בירד לאנטארקטיקה – וקיבלה משרת עורכת משנה בקוסמופוליטן (Cosmopolitan), שם טענה בעד נשים באוויר. לאחר שזכתה במקום השלישי במרוץ האוויר לנשים של 1929 היא כינסה את הטייסות שהקימו את ארגון "התשעים ותשע" (Ninety-Nines), והפכה לנשיאתו הראשונה.
היא נישאה לפוטנאם בפברואר 1931, לאחר שדחתה אותו שש פעמים, ומסרה לידיו מכתב באותו יום: "לא אחייב אותך בשום קוד ימי-ביניימי של נאמנות אליי וגם לא אחשוב את עצמי מחויבת לך בדומה לכך." היא שמרה על שם משפחתה המקורי.
ארבע עשרה שעות, חמישים ושש דקות
ב-20 במאי 1932 היא הרימה מטוס לוקהיד וגה (Lockheed Vega) חד-מנועי משדה התעופה בהרבור גרייס שבניופאונדלנד, שהוכן בידי ברנט באלכן. היא טסה דרך רוחות צפוניות, הצטברות קרח ובעיות מכניות ונחתה ארבע עשרה שעות וחמישים ושש דקות לאחר מכן בשדה בצפון דרי. כשפועל חקלאי שאל אם טסה מרחוק, ענתה: "מאמריקה."
הקונגרס העניק לה את צלב השירות המצטיין (Distinguished Flying Cross), צרפת מינתה אותה לאבירה בלגיון הכבוד, והובר העניק לה את מדליית הזהב של החברה הגאוגרפית הלאומית. ב-11 בינואר 1935 טסה לבדה מהונולולו לאוקלנד, האדם הראשון משני המינים שעשה זאת. בין 1930 ל-1935 קבעה שבעה שיאי מהירות ומרחק לנשים.
המעבדה המעופפת
פרדו מינה אותה לסגל שלו ב-1935 כדי לייעץ לנשים על קריירות ולייעץ למחלקת האווירונאוטיקה שלו, וב-1936 קרן המחקר שלו הקציבה חמישים אלף דולר עבור מטוס לוקהיד אלקטרה 10E (Lockheed Electra 10E) דו-מנועי שכינתה המעבדה המעופפת שלה. ניסיון טיסת מסביב לעולם הראשון הסתיים במרץ 1937 בהתרסקות בהמראה בפרל הארבור. השני עזב את מיאמי ב-1 ביוני כשפרד נונאן משמש כנווט; הארי מאנינג, אלחוטן הצוות המיומן, פרש. עד 29 ביוני הם הגיעו ללאה שבגינאה החדשה, כש-22,000 מייל מאחוריהם ו-7,000 לפניהם.
ב-2 ביוני הם יצאו לעבר האי האולנד, במרחק 2,556 מייל – רצועת אלמוגים באורך 6,500 רגל ובגובה עשרה רגליים. עבודת הרדיו נכשלה לגמרי. ספינת המשמר איטסקה (Itasca) שמעה אותה בברור; היא לא יכלה לשמוע אותה. מכєון הכיוון של הספינה לא יכול לכוון את האות שלה, ואת המכשיר שלה עצמה בקושי הראו לה. היא שמרה על שעון גריניץ' בזמן שהספינה שמרה על זמן אזור ימי, בהפרש של חצי שעה. השידור האחרון שלה התקבל בשעה 8:43 בבוקר. החיפוש שהתנהל לאחר מכן עלה ארבעה מיליון דולר ולא מצא דבר.
מדוע אמליה מכונה גאונה
המילה יושבת שלא בנוח על ארהארט, והתשובה הכנה היא שהכישרון שלה לא היה בעיקרו כישרון טיסה. היא הייתה טייסת מוכשרת ולא טייסת מעולה. היא לא יכלה לטוס בחציית האוקיינוס האטלנטי ב-1928 משום שהיה חסר לה אימון מכשירים. הטיסה האחרונה שלה התרסקה חלקית בשל ציוד איכון כיוון שבקושי למדה להפעיל, ובוצעה ללא איש הצוות היחיד שהבין ברדיו. אם משווים אותה ללינדברג (Lindbergh), שאת טיסתו חיקתה במודע ב1932, השוליים הטכניים שלה היו צרים יותר וההכנה שלה הייתה רופפת יותר.
מה שהיה לה במידה יוצאת דופן היה היכולת להפוך תפקיד סמלי למינוף אמיתי. כשהוענקו לה מושב נוסעת וכינוי שאול, היא הפכה את שניהם לעשור של הישגים ראשונים אמיתיים: חציית האטלנטי לבדה ב-1932, הונולולו לאוקלנד ב-1935 – חצייה שאף גבר לא ביצע גם כן – שיא גובה לאוטוג'ירו, שבעה שיאי מהירות ומרחק לנשים. היא הבינה מוקדם יותר מכל אדם אחר שתהילה היא דלק, והוציאה אותו בכוונה תחילה: מסעות ההרצאות ושכר הסיגריות קנו מטוסים, ומינוי פרדו קנה את האלקטרה. היא בנתה דברים שנועדו להאריך ימים אחריה, בראש ובראשונה ארגון "התשעים ותשע", וסירבה למרוצים שהתנהלו תחת חוקים שהדרו נשים. לקרוא לזה גאונה פירושו לקבל דמיון אסטרטגי ואומץ פיזי כצורה של אינטליגנציה. לפי העדויות הם עומדים בקריטריונים – אך המקרה נשען על מה שעשתה עם התהילה, ולא על מה שעשתה עם מוט ההיגוי.
מורשת
ההיעלמות הפכה אותה לנצחית. יותר מאלף נשים שטסו במסגרת טייסות שירות חיל האוויר לנשים (Women Airforce Service Pilots) לקחו אותה כתקדים. פרדו קראה אולם על שמה ב-1964 וטרמינל שדה תעופה ב-2025; ארגון "התשעים ותשע" משמר את בית ילדותה באטצ'יסון כמוזאון. החיפושים מעולם לא פסקו – רוברט באלארד בניקומარורו ב-2019, חיפוש נוסף ליד האולנד ב-2024 – וכולם חוזרים ריקים. ב-2012 אמרה הילרי קלינטון שארהארט הותירה מורשת המהדהדת "עבור כל אחד, ילדות וילדים, החלמים על הכוכבים." ההריסה נותרת אבודה, וזה חלק מן הסיבה שהיא עצמה אינה נעלמת.