אמדאו מודיליאני: הצוואר הארוך של האמנות המודרנית
ב-3 בדצמבר 1917 נפתחה תערוכת היחיד היחידה של אמדאו מודיליאני (Amedeo Modigliani) בגלריה ברת' וייל (Galerie Berthe Weill) בפריז. המשטרה סגרה אותה באותו יום, לאחר שחשה פגועה מהעירומים שנתלו בחלון הראווה הפונה לרחוב; התערוכה הורשתה להימשך רק לאחר שהקנבסים הפוגעניים הוסרו מהזכוכית. הוא היה בן שלושים ושלוש, חולה בשחפת וסחר בציורים עבור ארוחות במסעדות. בנובמבר 2015, אחד מאותם ציורי עירום, Nu couché, נמכר בבית המכירות כריסטי'ס (Christie's) בניו יורק תמורת 170.4 מיליון דולר.
ילד מליבורנו שגדל על לוטראמון
הוא היה ילד של קריסה. אביו, פלמיניו (Flaminio), מהנדס מכרות ואיש עסקים, ירד מנכסיו ב-1883 כשמחירי המתכות צנחו; אמו, אז'ני גרסן (Eugénie Garsin), ממשפחה אינטלקטואלית ספרדית ים-תיכונית עם שורשים בלימודי תלמוד, פתחה בית ספר והפכה אותו לרווחי. אגדה משפחתית קישרה את משפחת גרסן לברוך שפינוזה (Spinoza), טענה שלא יכלה לשרוד את העובדה שלשפינוזה לא היו ילדים. אז'ני הבחינה במשהו בבנה בשלב מוקדם. כשהיה בן אחת עשרה כתבה: "אולי אמן?"
מחלות הופיעו באותו גיל. דלקת קרום הריאה בגיל אחת עשרה, טיפוס זמן קצר לאחר מכן, שחפת בגיל שש עשרה – המחלה שתארגן ותסיים את חייו. הוא למד אצל הצייר גוליילמו מיקלי (Guglielmo Micheli) בליבורנו בין 1898 ל-1900 בערך, נרשם ב-1902 לבית הספר החופשי ללימודי עירום באקדמיה לאמנויות יפות (Accademia di Belle Arti) בפירנצה, ועבר ב-1903 לוונציה ולאקדמיה המלכותית (Regia Accademia), שם התנסה לראשונה בחשיש. סבו מצד אמו דחף אותו לעבר ספרים קשים; הוא קרא את ניטשה (Nietzsche), בודלר (Baudelaire), קארדוצ'י (Carducci) ואת הרוזן דה לוטראמון (Comte de Lautréamont), ושינן את שירי מלדורור (Les Chants de Maldoror), הטקסט שמאוחר יותר יעמוד בבסיס הסוריאליזם הפריזאי. מקאפרי ב-1901 הוא יעץ לחבר "לנסות לעורר... את הגירויים הפוריים הללו, כי הם יכולים לדחוף את האינטליגנציה לכוח היצירתי המקסימלי שלה."
פריז והשמדת הראיות
הוא הגיע לפריז ב-1906 כאקדמאי לבוש היטב: רושם עירומים באקדמיה קולארוסי (Académie Colarossi), כותב הביתה, שותה במידה. כשפגש את פיקאסו (Picasso), הודה שהאיש גאון אך מצא את בגדי הפועלים שלו בלתי נסלחים. תוך שנה הדמות נעלמה. הוא נטש את המלתחה ואת הסטודיו הטוב והשמיד כמעט את כל עבודתו המוקדמת – "קישוטים ילדותיים", כינה אותם, "שנעשו כשהייתי בורגני מלוכלך."
לפריקת העול שבאה לאחר מכן יש קריאה שנייה. חוקרים, כולל הביוגרפית שלו מריל סיקרסט (Meryle Secrest), טענו שמודיליאני טיפח מוניטין של אלכוהול וסמים בחלקו כדי להסתיר את השחפת, גורם המוות המוביל בצרפת עד 1900 ועילה לנידוי חברתי. המבקר פיטר שלדאל (Peter Schjeldahl) ניסח את החישוב בבוטות: "שיכורים היו נסבלים; נשאי מחלות זיהומיות לא.". החומרים שימשו גם לשיכוך כאבים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אבן לפני צבע
הסוחר פול גיום (Paul Guillaume) דחף אותו לעבר פיסול והכיר לו את קונסטנטין ברנקושי (Constantin Brâncuși). בין 1909 ל-1914 פיסל מודיליאני ראשי אבן מסוגננים, והציג אותם בסלון הסתיו (Salon d'Automne) של 1912 לצד קבוצת ה"סקסיון ד'אור" (Section d'Or) הקוביסטית. המלחמה סיימה זאת: החומרים נעלמו וריאותיו לא יכלו לשאת את האבק. ביוני 2010 אחד מאותם ראשי אבן גיר (Têtes) הפך לפסל השלישי היקר ביותר שנמכר אי פעם.
הציור ספג את מה שהאבן לימדה. בתחילה הוא הלך בעקבות טולוז-לוטרק (Toulouse-Lautrec); בסביבות 1907 הוא נשבה בקסמו של סזאן (Cézanne). מה שעלה לא התאים לכלום – לא לקוביזם, לא לפוטוריזם, לא לדאדא, לא לסוריאליזם. הוא לקח את הכלכלה הליניארית של הגילוף האפריקאי ונישא אותה להומניזם הפיגורטיבי של הרנסאנס, והפיק פנים שהן מסיכות וצווארים שהם עמודים. הוא העריך את עצתו של ז'אן קוקטו (Jean Cocteau): "אל תתעכב עם האוונגרד."
העירומים
הסוחר לאופולד זבורובסקי (Léopold Zborowski), איתו התיידד ב-1916, נתן לו דירה, מודלים, חומרים וחמישה עשר עד עשרים פרנק ביום. מתוך ההסדר הזה הגיעו עשרות ציורי העירום שצוירו בין 1916 ל-1919, שהם כיום יצירתו המפורסמת ביותר – הזמנות מסחריות, לא וידויים פרטיים. לצדם הופיעו דיוקנאות של מונפרנאס: חיים סוטין (Chaïm Soutine), איתו חלק מגורים בסיטה פלגייר (Cité Falguière) סביב 1916, בתוספת מואיז קיסלינג (Moïse Kisling), דייגו ריברה (Diego Rivera), חואן גריס (Juan Gris), מקס ז'אקוב (Max Jacob), ז'אק ליפשיץ (Jacques Lipchitz), בלז סנדראר (Blaise Cendrars), פיקאסו וקוקטו. ב-1918–19 העביר אותו זבורובסקי לניס, שם הפיק רבים מהציורים המוערכים כיום בעשרות מיליונים ומכר אותם תמורת כמה פרנקים כל אחד.
הנשים והסוף
אנה אחמטובה (Anna Akhmatova) פגשה אותו ב-1910, כשהייתה בת עשרים ואחת והוא בן עשרים ושישה; גבוהה, כהת שיער, בעלת עיניים אפורות-ירוקות, היא הייתה האידיאל הפיזי שלו, ולאחר שנה של סטודיואים ואינטנסיביות היא חזרה לבעלה. המבקרת האנגלייה ביאטריס הייסטינגס (Beatrice Hastings) נשארה כמעט שנתיים ודגמנה ל-מאדאם פומפדור. הציירת נינה המנט (Nina Hamnett) זכרה בית קפה ב-1914 שבו האיש המחייך בשולחן הסמוך הציג את עצמו כ"מודיליאני, צייר ויהודי."
באביב 1917 הכירה לו הפסלת חנה אורלוף (Chana Orloff) את ז'אן אבוטרן (Jeanne Hébuterne), סטודנטית לאמנות בת תשע-עשרה ממשפחה בורגנית קתולית אדוקה שניתקה עמה קשר על כך שחברה לאדם שראו בו "נווד מופקר". בתם ז'אן נולדה בניס ב-1918. הוא היה אביהם של לפחות שלושה ילדים נוספים מנשים אחרות, והיה ידוע כמתעלל במאהבותיו. עד 1919 השחפת שלו הפכה לחמורה. בינואר 1920 מצא אותו שכן הוזה, אוחז באבוטרן; הוא מת ב-24 בינואר בבית החולים דה לה שריטה (Hôpital de la Charité). למחרת, בחודש השמיני להריונה, היא השליכה את עצמה מחלון בקומה החמישית בבית הוריה, ושמה קץ לחייה ולחיי הילד. גופתה הועברה לידו רק ב-1930. על מצבתו נכתב: "הוכה על ידי המוות ברגע התהילה." על שלה: "בת לוויה מסורה עד להקרבה העילאית."
מדוע אמדאו נקרא גאון
המקרה של מודיליאני הוא מקרה של העין והיד, לא של האינטלקט, ויש להציג אותו בכנות. הוא לא המציא תיאוריה, לא ייסד תנועה ולא פרסם מניפסט. מה שהיה לו הוא חתימה פורמלית כה שלמה שהפכה לחלק קבוע מאוצר המילים החזותי: הצוואר המוארך, הראש המוטה, העין השקדנית הריקה, פני המסיכה שנקראים כבן אדם בכל מקרה. הוא פתר בעיה שהקוביסטים עבדו עליה גם הם – איך ליצור תמונה מודרנית מתוך פנים אנושיות – ופתר אותה באמצעות דחיסה וסגנוניזציה במקום שבירה, ללא הפיגומים התיאורטיים שחבריו לתקופה נזקקו להם. שלדאל נזכר ב"חשיפה הראשונה והמרגשת שלו, כנער, לאחת מנשות הצוואר הארוך שלו, עם ראשיהן המוטים בשובבות ופניהן דמויות המסיכה", שזהו האפקט הפועל.
המקרה הנגדי אמיתי. בשנות ה-20 היסטוריון האמנות אנדרה סלמון (André Salmon) זקף את כל העניין לחשיש ואבסינת, וכינה את מודיליאני "אמן בינוני לחלוטין כשהוא פיכח" וטען כי "מהיום שבו נכנע לצורות מסוימות של הוללות, אור בלתי צפוי נפל עליו, ושינה את אמנותו" – טענה ששלחה דור של מלאי תקווה להרס עצמי במרדף אחר אותו אור. הטווח שלו צר: הוא צייר פנים אחת פעמים רבות. וסגנונו בר-חיקוי מספיק עד שהפך לאחד האמנים המזויפים ביותר בעולם, כשחלק מהחוקרים מעריכים כי עד 70 אחוז מהעבודות המיוחסות לו הן זיופים. זהו סימן לנחשקות ולרב-שכפול בו-זמנית.
מורשת
הוא מת בחוסר כל והפך לאגדה תוך עשור – "התגלמות האמן הטרגי", כשהמיתוס שלאחר מותו כמעט מתחרה בזה של ואן גוך (Van Gogh). מחירי השיא הגיעו: 68.9 מיליון דולר עבור La Belle Romaine ב-2010, 170.4 מיליון דולר עבור Nu couché ב-2015, 157.2 מיליון דולר ב-2018, המחיר הגבוה ביותר בהיסטוריה של סותבי'ס (Sotheby's). תשעה רומנים, מחזה, סרט תיעודי ושלושה סרטים עלילתיים סיפרו מחדש את חייו; בתו גדלה וכתבה את מודיליאני: אדם ומיתוס. אפילו הרפואה שמרה אותו: פסאודו-זפק, המצב שמעניק לצוואר את הקימור הארוך הזה, נקרא גם תסמונת מודיליאני.