אמברואז פארה: המנתח שנגמר לו השמן
במהלך המצור על טורינו (Turin), מנתח-ספר בשנות העשרים לחייו הושיט ידו לעבר השמן הרותח שכל הסמכויות קבעו שיש ליצוק לתוך פצעי ירי, ומצא כי המלאי אזל. הוא אילתר חבישה של חלמון ביצה, שמן ורדים וטרפנטין. הוא לא ישן באותו לילה, בציפייה למצוא את האנשים שלא טופלו כמתים בבוקר. במקום זאת, הוא מצא אותם, במילותיו שלו, "חשים כאב מועט מפצעיהם, שלא היו נפוחים או מודלקים", בעוד שהאנשים שקיבלו את השמן שכבו "קודחים מחום, עם כאב רב ונפיחות". הניתוח המודרני מתחיל איפשהו בקרבת אותו בוקר.
משלח יד, לא מקצוע
אמברואז פארה (Ambroise Paré) נולד בסביבות שנת 1510 בבורג-הרסנט (Bourg-Hersent), ליד לאוואל (Laval). הוא נכנס לרפואה דרך הדלת האחורית. הניתוח בצרפת של המאה ה-16 היה מלאכת יד, שבוצעה על ידי מנתחי-ספרים שסיפרו שיער, הקיזו דם וקטעו איברים, ואשר דורגו הרחק מתחת לרופאים האקדמיים שקראו את גלנוס (Galen) בלטינית וכמעט ולא נגעו במטופל. פארה התמחה אצל אחיו מנתח-הספר בפריז והוכשר בבית החולים אוטל-דייה (Hôtel-Dieu), העתיק ביותר בצרפת — חינוך של ידיים ומקרים ולא של טקסטים. הוא מעולם לא השתלט על לטינית. הוא כתב בצרפתית, דבר שהיה בעצמו התגרות: הוא הנגיש ידע כירורגי לאנשים שהסגל האקדמי לא החשיב כעמיתים.
טורינו, והוויכוח נגד האש
הדוקטרינה שפארה ירש הגיעה מג'ובאני דה ויגו (Giovanni da Vigo), שגרס כי פצעי ירי מורעלים מאבק שריפה ולכן יש לצרוב אותם — למלא אותם בשמן שחומם לרתיחה. הטיפול גרם לכוויות על גבי פציעות, והייסורים היו אגדיים.
התאונה של פארה בטורינו ב-1536–1537, במהלך המערכה בפיימונטה (Piedmont), העניקה לו קבוצת השוואה שלא ביקש. מה שעשה איתה הוא העיקר. הוא לא רק ציין שהמשחה המאולתרת שלו עבדה טוב יותר; הוא תקף את התיאוריה שמתחת לפרקטיקה. אבק שריפה, הוא טען, הוא גופרית, פחם ואשלגן חנקתי, ואלו "אינם רעילים בנפרד ולכן אינם יכולים להיות רעילים כתערובת". אין רעל, אין צורך באש. הוא הוסיף טיעון שהיה מוסרי יותר מאשר פיזיולוגי: נוצרי אינו צריך לגרום סבל שניתן להימנע ממנו לפני שינסה קודם לכן את התרופה העדינה יותר. הפחתת הכאב של המטופל במהלך הטיפול הייתה, באותו זמן, עיקרון כמעט חסר תקדים להצבה במרכז הניתוח.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא פרסם את התוצאות ב-השיטה לריפוי פצעים שנגרמו על ידי ארקבוס וכלי ירייה (The Method of Curing Wounds Caused by Harquebus and Firearms) בשנת 1545, וחזר אליהן לאורך קריירת פרסום ארוכה שהגיעה לשיאה ב-יצירות (Oeuvres) המקובצות, שהופיעו ב-1575 ושוב ב-1585 והודפסו מחדש בעולם במשך דורות.
הקשירה
ההתערבות הגדולה השנייה שלו נגעה לקטיעה. השיטה הסטנדרטית לעצירת דימום מאיבר קטוע הייתה, שוב, הצריבה — ברזל מלובן שמוצמד לגדם. פארה הציג מחדש את הקשירה: קשירת העורקים הבודדים בחוט. כדי לעשות זאת הוא היה זקוק למכשיר שיכול לתפוס כלי דם נסוג בפצע מדמם, והוא עיצב אחד, ה-bec de corbeau או "מקור העורב". הקשירה הייתה איטית יותר מהברזל, דרשה דיוק אנטומי רב הרבה יותר, ובעידן ללא חיטוי היא נשאה סיכון משלה להחדרת זיהום. אבל זו הייתה הטכניקה ששרדה, והיא האב הקדמון של כל מלחציים וסקולריים בחדר ניתוח מודרני.
מעבר לשדה הקרב
סקרנותו של פארה לא נעצרה בפצעים. הוא החיה את היפוך העובר (podalic version) במיילדות — סיבוב עובר במצג לקוי ברחם כדי לילד אותו רגליים תחילה — תמרון שאבד למעשה, והוא השפיע על הכשרתה של המיילדת המלכותית לואיז בורז'ואה (Louise Bourgeois). הוא עיצב גפיים תותבות ועשה עיניים מלאכותיות מזהב, כסף, פורצלן וזכוכית. הוא תיאר כאב איבר רפאים ובקפיצה מפתיעה, מיקם את מקורו במוח ולא ברקמה השיורית של הגדם, שזה המקום שבו התיאור המודרני מציב אותו. כתיבתו על השפעות מוות אלים על האיברים הפנימיים, ועל האופן שבו מנתח צריך לדווח על ממצאים רפואיים לבית משפט, הניחו יסודות לפתולוגיה משפטית.
הוא שימש כמנתח של ארבעה מלכים צרפתים — אנרי השני (Henry II), פרנסואה השני (Francis II), שארל התשיעי (Charles IX) ואנרי השלישי (Henry III) — במהלך מלחמות איטליה ואל תוך מלחמות הדת, והוא טיפל בפציעה הקטלנית של אנרי השני בטורניר אבירים. הוא היה מנתח צבאי פעיל ברוב התקופה שבין 1542 לשנות ה-80 של המאה ה-16, כלומר הוא בילה את חייו במסגרת האחת שמייצרת טראומה מהר יותר מכפי שתיאוריה יכולה לספוג אותה.
מדוע אמברואז נקרא גאון
טענתו של פארה נשענת על מלאכת יד ומזג ולא על אינטלקט במובן של החוקר, והיא מרשימה יותר בשל כך. הוא לא קרא את גלנוס במקור, לא הציע שום מערכת, וביצע את תגליתו המרכזית על ידי כך שאזל לו המלאי. מה שהיה לו זו יכולת שהרפואה המלומדת של מאתו חסרה כמעט לחלוטין: הוא סמך על מה שראה מולו יותר מאשר על מה שהסמכויות כתבו, ואז הוא הסיק מהתצפית חזרה לתיאוריה והרס אותה. הטיעון על אבק השריפה — שלושה חומרים לא מזיקים לא יכולים להתחבר לרעל — הוא פיסת הנמקה אמיתית, לא תאונה בת מזל. כך גם ההסקה מאיבר רפאים למוח.
מקרה הנגד הוא אמיתי והועלה במהלך חייו. טענותיו האמפיריות היו שנויות במחלוקת: הרופא ז'וליאן לה פומייה (Julien Le Paulmier) טען שרק מעטים מהמטופלים של פארה בשדה הקרב שרדו, ואלו לא היו פצועים קשה. לא ניתן לשחזר את נתוני התמותה וחומרת המקרים עבור המערכות שלו, לכן לא ניתן לטעון טענה סטטיסטית בטוחה לגבי תוצאותיו. הצריבה של דה ויגו לא נעלמה; ספר הלימוד שלו עדיין היה מבוקש במאה ה-18. הקשירה לקחה מאתיים שנה להפוך לשגרה. פארה שינה את הפרקטיקה לאט יותר ממה שהאגדה מציעה, והוא היה מסוגל כמו כל אחד מבני דורו להאמין בדברים — על מפלצות, פלאים וקרן חד-קרן — שהיו פשוט שגויים. הגאונות שלו לא הייתה כל-יכולת. זו הייתה הנכונות, הנדירה והניתנת לשחזור, לתת למקרה לגבור על ספר.
מורשת
השורה המצוטטת עליו לעיתים קרובות ביותר היא הדבר הצנוע ביותר שכתב: Je le pansai, Dieu le guérit — "חבשתי אותו, אלוהים ריפא אותו". זו אינה צניעות מזויפת אלא חלוקת עבודה מדויקת כפי שהבין אותה, והיא משמשת כתיאור כפול של שיטתו: לעשות את הנזק המועט ביותר שהפצע מאפשר ולתת לגוף לעשות את מה שהוא יכול. הוא מת בפריז ב-20 בדצמבר 1590, כבן שמונים, לאחר שהעלה את מלאכת הספר למשהו שיכול לעמוד לצד הרפואה, ובחדר הניתוח, בסופו של דבר לצמוח מעבר לה.