אמדאו השמיני מסבויה: הנזיר שקיבל על עצמו כתר אחד יותר מדי
ב-30 באוקטובר 1439 בחר קונציל בזל, במרד גלוי נגד האפיפיור אאוגניوس הרביעי, אפיפיור משלו. בחירתם לא הייתה קרדינל, לא בישוף, ואפילו לא כהן דת. הוא היה אדם חילוני בשנות החמישים לחייו, אלמן שחי בפרישה חצי-מנזרית על שפת לייק ז'נבה, והוא היה הדוכס השולט של סבויה – האדם הראשון אי פעם שהחזיק בתואר זה. לקח לו כמעט ארבעה חודשים לומר כן. תשע שנים לאחר מכן הוא מסר את התפקיד בחזרה, ומאז הכנסייה המערבית לא העניקה עוד אנטי-אפיפיור.
רוזן בגיל שמונה
הוא נולד בשנת 1383 בשאמברי, בנו של אמדאו השביעי ובון מברי, וסבל מפזילה בילדותו. אביו מת בשנת 1391 והילד נעשה רוזן סבויה בגיל שמונה לערך. בשנת 1401 הוא נישא למרי מבורגונדיה; היו להם תשעה ילדים, מתוכם ארבעה הגיעו לבגרות.
השלטון הארוך שבא לאחר מכן היה התפשטותי וביחס לסטנדרטים של התקופה, חסר שפיכות דמים באופן ניכר. בין 1401 ל-1422 הוא פעל לשחזר את השטחים סביב ז'נבה ואנסי, תבע את ז'נבה ב-1401 וקנה אדמות ב-1402 וב-1406. בשנת 1418 מותו של בן דודו לואי מפיימונטה השאיר אותו כיורש לאדמות פיימונטה ואיחד מחדש את השושלות הגבריות של בית סבויה. בשיאו, סמכותו הגיעה מאגם נשאטל בצפון ועד לחוף ליגוריה.
הדוכס הראשון
בשנת 1416 העלה הקיסר הרומי הקדוש זיגיסמונד את סבויה מרוזנות לדוכסות, ואמדאו היה הראשון מביתו שנשא את תואר הדוכס. זיגיסמונד העניק לו את רוזנות ז'נבה כולה ב-1422. הוא קיבל את הכינוי "השלוו", והאנציקלופדיה הקתולית – שאינה חסידה של הקריירה המאוחרת שלו – מודה שהוא שלט בסבויה "בשליטה מתונה והוגנת" והתייחס לענייני הכנסייה ברצינות.
ריפאי
מרי מבורגונדיה מתה בשנת 1428. שש שנים לאחר מכן, ב-1434, לאחר ארבעים ושתים שנות שלטון, פרש אמדאו לריפאי שעל אגם ז'נבה, מקלט התבודדות שייסד בעצמו, והקים קבוצה קטנה של אבירים – המקורות אומרים חמישה או שישה – למסדר סן מוריס שחי תחת תקנון שחיבר אישית. הוא מינה את בנו לואי לעוצר סבויה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הפרישה הייתה תיאטרלית וחלקי בלבד. הוא שמר על כוח אמיתי בעוד לואי שימש כסגנו, וריפאי תפקדה פחות כוויתור על העולם ויותר כבמה שממנה ניתן להיראות מוותר עליו. אירופה שמה לב. נסיך שולט החי כסגפן חילוני, המכובד בשל יושרו, שאינו מעורבב באישה או בסיעה קוראלית, היה בדיוק סוג הדמות שמועצה במרד עשויה לשאוף אליה.
המועצה זקוקה לאפיפיור
קונציל בזל בילא שנים בטענה שמועצה כללית עולה בחשיבותה על אפיפיור. כאשר אאוגניوس הרביעי ניתק איתו קשר ב-1439, המועצה הדיחה אותו וב-30 באוקטובר בחרה באמדאו. הוא ניהל משא ומתן במשך חודשים. הוא קיבל את התפקיד ב-5 בפברואר 1440, וויתר לחלוטין על השלטון הדוכسي שלו, והומלך בטקס חגיגי ב-24 ביולי 1440 כפליקס החמישי. אאוגניוס הרביעי כבר נידה אותו ב-23 במרץ.
ואז הגיע החשבון. ההכרה מעולם לא התרחבה בהרבה מעבר לסבויה, שוויץ ושטחים גרמניים מפוזרים; ספרד ופולין דחו אותו מההתחלה, והמעצמות החילוניות של אירופה הציעו רק הכרה מפוזרת. האנטי-אפיפיוריות שלו לא איחדה את הגורם הקונצילארי – היא ערערה את יציבות מועצת בזל עצמה ויצרה סכסוכים נמשכים על הכנסות וזכויות כנסייתיות. הוא החזיק בתואר שרוב הנצרות סירבה להבחין בו.
הכניעה
עד ש1449, תחת לחץ מהכתרים הצרפתיים, האנגליים והסיציליאנינים, ובפני אפיפיור חדש וכשיר בניקולאוס החמישי, פליקס מסר את תביעתו. הוא התפטר ב-7 באפריל 1449 ונכנע. ניקולאוס הפך אותו לקרדינל סנט סבינה ולויקאר-גנרל אפוסטולי לשטחי סבויה – הסדר נדיב במיוחד שאפשר לתובע מנוצח לשמור גם על כבוד וגם על סמכות שיפוט. הוא מת ב-7 בינואר 1451, בן 68; המקורות ממקמים את מותו במגוון מקומות בז'נבה ובריפאי.
מדוע אמדאו מכונה גאון
הטענה הניתנת להגנה היא פוליטית, לא אינטלקטואלית, והיא נוגעת למיומנות ספציפית: המרת מוניטין לטריטוריה ולתואר מבלי להילחם על אף אחד מהם. במשך ארבעה עשורים הוא כבש את ז'נבה ואנסי באמצעות תביעה ורכישה, ירש את פיימונטה על ידי הארכת ימים מעבר לבן דודו, וקיבל לידיו דוכסות מידי קיסר. "השלוו" לא הייתה חנופה אלא תיאור מדויק של שיטה. הוא גם הבין, הרבה לפני שזה הפך לאופנתי, שצניעות אישית גלויה היא צורה של הון פוליטי: מקלט ריפאי הפך אותו לנסיך האירופי היחיד שניתן היה להציג באמינות כמועמד חסר פניות לכס המלכות האפיפיורי.
מקרה הנגד הוא שאותה אינסטינקט נכשלה באופן קטסטרופלי בפעם אחת שבה ההימור היה הגבוה ביותר. המקורות חלוקים בחדות מדוע קיבל על עצמו את התפקיד ב-1440. Encyclopedia.com מציינת כי הוא היה "מכובד מאוד בשל יושרו" ו"קיבל זאת בחוסר רצון, מתוך אמונה שהוא יכול להביא שלום לכנסייה". האנציקלופדיה הקתולית בוטה יותר, ומתייחסת להחלטה כ"לשאיפת כוח ולנטייה פנטסטית מסוימת באופיו". התוצאה נוטה לקריאה השנייה. שופט ממולח של משקל פוליטי היה צריך לספור את הכתרים הצפויים להכיר בו ולמצוא את המספר קטן מדי; במקום זאת הוא מסר דוכסות שניהל בפועל עבור אפיפיורות שספרד ופולין דחו ביום הראשון, העמיק פילזוג שטענו שהוא מרפא, ובילה תשע שנים בפיקוח על קריסת התנועה שבחרה בו. הוא היה שליט מוכשר והומאני באופן יוצא דופן שעשה טעות שיפוט אחת עצומה. זה אינו גאון; זוהי כשירות עם נקודה עיוורת, והנקודה העיוורת הייתה המוניטין של עצמו.
מורשת
הוא האנטי-אפיפיור האחרון בהיסטוריה של הכנסייה המערבית, והתואר נושא משקל רב יותר מההופעה של האיש עצמו בו – כישלונו של פליקס החמישי הוא חלק גדול מהסיבה שקונצילריזם, הדוקטרינה לפיה מועצה עולה על אפיפיור, מעולם לא התאוששה כתוכנית מעשית. ההישג העמיד יותר שלו הוא זה שעשה לפני בזל: דוכסות סבויה, מאוחדת מעבר להרי האלפס מנשאטל ועד הים, עם השושלות הפיימונטזיות והסבוייות המאוחדות תחת כתר דוכسي יחיד. מדינה זו האריכה ימים אחריו במשך ארבע מאות שנים וסיפקה בסופו של דבר את בית המלוכה של איטליה המאוחדת. ריפאי עדיין עומדת מעל אגם ז'נבה, אנדרטה ליצירת התיאטרון הפוליטי המוצלחת ביותר בקריירה שלו ולחישוב השגוי שאפשרה.