אלתאה גיבסון: האישה שהלכה ראשונה
ב-25 באוגוסט 1950 – ביום הולדתה ה-23 – צעדה אלתאה גיבסון (Althea Gibson) אל מגרש באליפות הלאומית של ארצות הברית וניצחה את ברברה נאפ (Barbara Knapp) בתוצאות 6-2, 6-2. מעולם לא הותר לאדם אפרו-אמריקאי לשחק שם. הבאתה אל המגרש דרשה מאמר מערכת במגזין, שני רופאים שלקחו אותה לבתיהם, וילדות בהארלם שעברה ברובה בהברזות בולטות מבית הספר.
בתם של אריסי חכירות בהארלם
גיבסון הייתה בתם של דניאל ואני בל גיבסון, אריסי חכירות בסילבר, קרוליינה הדרומית, שם נולדה ב-25 באוגוסט 1927. בשנת 1930 הצטרפה המשפחה להגירה הגדולה צפונה והשתקעה בהארלם. היא גדלה עם שלוש אחיות ואח בשכונה שלא הציעה לילדה מחוננת כמעט דבר מלבד הרחוב.
בית הספר לא עניין אותה. היא החלה להבריז משיעורים בגיל שתים-עשרה ובסופו של דבר נשרה לחלוטין בגיל שמונה-עשרה. את מה שחדר הכיתה לא סיפק, סיפקה האתלטיקה. בגיל שתים-עשרה היא זכתה באליפות ניו יורק בטניס חופים לנשים, כשהיא משחקת בתוכניות פנאי עירוניות שהתקיימו ברחובות הארלם שנסגרו בחבלים.
מועדון הקוסמופוליטן
באדי ווקר (Buddy Walker), מאמן בליגת המשטרה לאתלטיקה, הבחין בה ברחובות אלו ולקח אותה למגרשי הטניס של נהר הארלם כדי לנסות את המשחק במגרש מלא. היא זכתה לתשומת לב מהירה במועדון הטניס קוסמופוליטן (Cosmopolitan Tennis Club), מרכז הטניס השחור בעיר, שם חברים אספו כסף כדי לקנות לה חברות זוטרה ושיעורים. המאמן פרדריק ג'ונסון (Frederick Johnson) לקח אותה תחת חסותו והפנה אותה להתאחדות הטניס האמריקאית (American Tennis Association), הארגון שנוסד בשנת 1916 כדי להעניק לשחקנים אפרו-אמריקאים את המבנה התחרותי שהגופים המנהלים הלבנים סירבו להעניק להם.
בתוך ה-ATA היא הייתה בלתי מנוצחת. היא זכתה באליפויות לאומיות לנוער בגילאי שבע-עשרה ושמונה-עשרה, זכתה בתואר מדינת ניו יורק שש פעמים בין 1944 ל-1950, וזכתה בתואר הלאומי לנשים של ה-ATA ב-1947 – הראשונה מתוך עשרה ניצחונות רצופים. במשך שבע שנים רצופות היא דורגה כטניסאית המובילה של ה-ATA. היא הייתה, לפי כל קנה מידה, הטניסאית הטובה ביותר באמריקה שאמריקה לא אפשרה לה להתחרות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שני הרופאים
בשנת 1946, שני רופאים אפרו-אמריקאים, ד"ר יוברט איטון (Hubert Eaton) וד"ר רוברט וו. ג'ונסון (Robert W. Johnson), זיהו את הכישרון והחליטו להשקיע בו. ג'ונסון הפך למנטור ולתומך שלה. איטון הזמין אותה לגור עם משפחתו בווילמינגטון, קרוליינה הצפונית, כדי שתוכל לסיים את השכלתה התיכונית שזנחה. היא קיבלה את התעודה, ובשנת 1955, בגיל עשרים ושבע, סיימה את לימודיה באוניברסיטת פלורידה A&M.
1950: הדלת נפתחת
המחסום באליפות הלאומית של ארה"ב נפל בחלקו משום שאלופה לבנה לשעבר סירבה לשתוק בנושא. אליס מרבל (Alice Marble), אלופת ארה"ב ארבע פעמים, כתבה במגזין American Lawn Tennis: "אם אלתאה גיבסון מהווה אתגר לסגל השחקניות הנוכחי, אז זה הוגן שהן יפגשו את האתגר הזה על המגרשים". המשפט עשה את שלו. גיבסון נרשמה וניצחה במשחק הראשון שלה.
שנות האליפות
התארים הגיעו מאוחר, ואז בבת אחת. ב-1956 היא זכתה באליפות צרפת ביחידות, וביחד עם אנג'לה בקסטון (Angela Buxton) בזוגות. ב-1957 היא זכתה בווימבלדון גם ביחידות וגם בזוגות ולקחה את האליפות הלאומית של ארה"ב, ובכך הפכה לאישה השחורה הראשונה שהחזיקה באחד מהכתרים הללו; סגן הנשיא ריצ'רד ניקסון (Richard Nixon) העניק לה את הגביע האמריקאי, ועיריית ניו יורק ערכה לה מצעד ניצחון בברודוויי. ב-1958 היא חזרה על כל הישגיה. היא החזיקה בדירוג מס' 1 בעולם ב-1957.
המאזן הסופי עומד על אחת-עשרה אליפויות גדולות ביחידות ובזוגות, המשתרעות על פני כל ארבעת הטורנירים הגדולים של המשחק, ומאזן של 53 ניצחונות מול 9 הפסדים במשחקים גדולים.
אחרי הטניס
לא היה כסף פרסים משמעותי בטניס חובבני, וגיבסון נאלצה להתפרנס. ב-1964 היא הפכה לאישה האפרו-אמריקאית הראשונה שהצטרפה לסבב ה-LPGA, ובכך פתחה ענף ספורט שני שהיה סגור לשחקניות כמוה. היא נפטרה ב-28 בספטמבר 2003 באיסט אורנג', ניו ג'רזי, בגיל שבעים ושש. היא הוכנסה להיכל התהילה הבינלאומי של הטניס בשנת 1971.
מדוע אלתאה מכונה גאונה
המקרה של גיבסון אינו נשען על אינטלקט, ויהיה זה לא ישר להציג אותו כאילו כן. היא אמרה בעצמה שהיא רוצה שייזכרו אותה כ"אתלטית, חכמה ובריאה... חזקה, קשוחה ומהירה, בעלת רגליים זריזות ונחושה" – תיאור של ספורטאית, לא של הוגה, והיא בחרה את המילים בקפידה. הגאונות המדוברת היא פיזית ותחרותית: מהירות וטווח הגעה יוצאי דופן, משחק התקפי אגרסיבי, ויכולת לשמור על צורתה תחת בדיקה שאף שחקנית אחרת בהגרלה לא הייתה נתונה לה. העדות הגולמית לכך היא מאזן 53-9 באליפויות גדולות ואחת-עשרה תארים גדולים שבהם זכתה בין הגילאים עשרים ושמונה ושלושים ואחת.
טיעון הנגד הכן מורכב משלושה חלקים. ראשית, תקופת הדומיננטיות האמיתית שלה הייתה קצרה – בעיקר שלוש עונות. שנית, היא לא הייתה חדשנית טקטית ששינתה את הדרך שבה טניס משוחק; היא שיחקה את המשחק של התקופה בצורה מעולה במקום להמציאו מחדש. שלישית, ובאופן מביך יותר, חלק גדול מההערצה המוצמדת לשמה נובע ממה שהיא סבלה ולא ממה שהיא ביצעה. היא הגיעה לטורנירים הגדולים רק בגיל עשרים ושלוש, לאחר עשור שבו השומרים של הספורט פשוט לא הסכימו להכניס אותה, מה שאומר שהמאזן התחרותי שלה גם ממעיט ביכולתה וגם מתנגד להשוואה עם כל אחד אחר. מה שבאמת ייחודי אינו מכה או אסטרטגיה אלא מזג: העצבים להיות היחידה, שוב ושוב, בחדרים שנבנו כדי להדיר אותה, ולנצח שם בכל זאת.
מורשת
כל אלופה שחורה שבאה אחריה בטניס הלכה דרך דלת שהיא פרצה בשנת 1950 ואז הוכיחה שהיא ראויה לה בשנת 1957. היא עשתה את אותו הדבר בפעם השנייה בגולף בשנת 1964, בגיל שבו רוב הספורטאים פורשים, ועם הרבה פחות תשואות. שנותיה המאוחרות של גיבסון לא היו נוחות, והספורט היה איטי בהחזרת טובה לה, אך צורת הטניס המודרני – והעובדה שילד מהארלם ללא כסף וללא חברות יכול כעת לצפות למגרש – חוזרת לאישה שהלכה ראשונה ללא תבנית.