אלפונס דודה (Alphonse Daudet): פרובנס, כאב ומוניטין חצוי
במשך העשור וחצי האחרונים לחייו גווע אלפונס דודה אט אט. עגבת (Syphilis) התמקמה בחוט השדרה שלו בצורה של שיתוק מתקדם (tabes dorsalis), והוא רשם הערות על השפעותיה עליו — קטעים על כשל רגליו, כאבי התופת וההשפלות של הגוף — שפורסמו זמן רב לאחר מותו תחת הכותרת La Doulou, שתורגמה לאנגלית כ-In the Land of Pain. זהו אחד התיאורים הבלתי מתפשרים ביותר של סבל כרוני בספרות הצרפתית, והוא נכתב על ידי האיש שצרפת זוכרת, כשהיא בכלל זוכרת אותו, בזכות סיפורים מקסימים על טחנת רוח.
נים, ומפעלי המשי שנכשלו
לואי מארי אלפונס דודה נולד בנים (Nîmes) ב-13 במאי 1840, בן ליצרן משי. מהפכת 1848 הרסה את העסק; אביו מכר את המפעל ועבר עם המשפחה צפונה לליון (Lyon) בשנת 1849, ועד שנת 1857 הקריסה הייתה מוחלטת. הפער בין פרובנס שטופת השמש של ינקותו לבין הכישלון המסחרי האפור שבא בעקבותיו הפך למתח הקבוע ביצירתו — הדרום הוא תמיד משהו שכבר אבד.
הוא היה סטודנט אומלל, וכשנגמר הכסף הוא החל לעבוד כ-pion (משגיח לימודים) במכללה מחוזית באלס (Alès). זו הייתה עבודה אומללה ומשפילה, והוא שאב ממנה השראה במשך שנים לאחר מכן.
פריז
בשנת 1857 אחיו הבכור ארנסט חילץ אותו והביא אותו לפריז. הוא הגיע כמשורר: Les Amoureuses, קובץ שירי אהבה, הופיע בשנת 1858, כשהיה בן שמונה עשרה. דרך קשריו של ארנסט הוא החל לתרום רשימות חברתיות ל-Le Figaro החל מ-1859, תוך שהוא מפתח את השילוב של סנטימנט ותצפית סאטירית שיגדירו אותו.
בין השנים 1860 ל-1865 היה לו סוג המזל שמשנה קריירה: תפקיד כמזכירו של הדוכס דה מורני (Duc de Morny), אחיו למחצה של נפוליאון השלישי ואחד האנשים החזקים ביותר בקיסרות השנייה. זה העניק לו ביטחון כלכלי, מבט על המעמד השליט שבו ישתמש מאוחר יותר, וזמן לכתוב לתיאטרון. כשמורני מת, דודה הקדיש את עצמו לחלוטין לספרות.
טחנת הרוח
ה-Lettres de mon moulin (מכתבים מהטחנה שלי) החלו להופיע בעיתוני פריז מ-1866 וקובצו ב-1869. הרעיון — סופר השולח רשימות מטחנה נטושה בפרובנס — העניק לו תבנית שהתאימה בדיוק לכישרונו. דודה היה מספר סיפורים בעל פה יוצא דופן, והוא טיפח קול עלילתי בעל אינטימיות יוצאת דופן, כך שהקורא מרגיש פחות כמו מישהו שקורא ויותר כמו מישהו שמספרים לו סיפור. הסיפורים קצרים, לכאורה פשוטים, והם הרבה יותר מורכבים ממה שהם נראים; כמה מהם נלמדים עדיין על ידי תלמידי בית ספר צרפתים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →Le Petit Chose (הקטן) (1868) הגיע בעקבותיהם, רומן אוטוביוגרפי ברובו המבוסס על חורבן המשפחה והסבל באלס.
טרטארן
בשנת 1872 הגיע Aventures prodigieuses de Tartarin de Tarascon (הרפתקאותיו המופלאות של טרטארן מטרסקון), הספר שהפך אותו לפופולרי ברחבי אירופה והיצירה היחידה שלו שנותרה בדפוס ברציפות. טרטארן — הפרובנסלי השמן, השחצן וחסר המזימות לחלוטין שיוצא לצוד אריות באלג'יריה — הוא המצאה קומית בעלת עמידות אמיתית, סאטירה חיבה על המיתולוגיה העצמית הדרומית שעוצרת רגע לפני הבוז. דודה חזר אליו פעמיים נוספות.
באותה שנה יצא L'Arlésienne (העלמה מנארל), דרמה רצינית עם מוזיקה נלווית מאת ז'ורז' ביזה (Georges Bizet). היא נכשלה בהפקה הראשונה וזכתה לשבחים מאוחר יותר; הסוויטות של ביזה האריכו ימים הרבה יותר מהמחזה.
השנים הנטורליסטיות
הטראומה של מלחמת צרפת-פרוסיה דחפה את דודה לעבר הרומן התיעודי, ואל חברתם של פלובר (Flaubert), טורגנייב (Turgenev), האחים גונקור (Goncourts) וזולה (Zola). הוא אימץ שיטות נטורליסטיות — העולם כפי שהוא מוצג על כל דטרמיניזם שלו — והפיק שורה של רומנים חברתיים משמעותיים: Fromont jeune et Risler aîné (פרומונט הצעיר וריסלר הבכור) (1874), שהקנה לו את המוניטין הרציני שלו; Jack (1876); Le Nabab (הנאבוב) (1877), בהתבסס על שנות הקיסרות השנייה שלו; Numa Roumestan (1881); ו-Sapho (סאפו) (1884). הוא נשא את ז'וליה אלר (Julia Allard) בשנת 1867; נולדו להם שלושה ילדים.
הוא מעולם לא הפך לנטורליסט דוקטרינרי, והסיבה לכך היא הנושא שעליו מתווכחים מבקרים מאז ועד היום. הוא עידן את השיטה עם סנטימנט — והאינסטינקטים שלו נותרו אלו של כותב סיפורים קצרים, כך שאפילו הרומנים נוטים להתפרק לפרקים, ומתפקדים כאוספים של סיפורים במעטפת של רומן.
בארץ הכאב
המחלה הכריעה את השנים האחרונות. הוא מת בפריז ב-16 בדצמבר 1897, בעקבות התקף אפופלקטי. המחברות שהפכו ל-La Doulou, שפורסמו ב-1929, מתעדות את התהליך מבפנים בבהירות שאין לה כמעט דבר במשותף עם החמימות של סיפורי פרובנס, והן העניקו לו, מאה שנה לאחר מכן, קהל קוראים שני ובלתי צפוי בקרב כותבים על מחלות והגוף.
מדוע אלפונס נחשב לגאון
הכישרון הוא בקול. דודה היה מסוגל לייצר, על הנייר, את התחושה המדויקת של מישהו שמדברים אליו — אינטימיות של פנייה שאף כותב צרפתי אחר במאה התשע-עשרה לא ניסה, ובטח שלא השכיל לשמר. סיפוריו הקצרים, במיוחד אלו ב-Lettres de mon moulin, זכו למעמד קלאסי עוד בחייו ועדיין נלמדים בבתי ספר צרפתים; המחקר המודרני מתייחס אליו בעיקר כדמות מרכזית בסיפור הקצר, צורה שעיצב בצרפתית בצורה נחרצת כפי שעשה מופאסאן (Maupassant) מכיוון אחר. עשרים כרכי יצירה הביאו לו מוניטין עולמי, ו-Tartarin הוא אחת הדמויות הקומיות הבודדות של התקופה שעדיין מצחיקות.
טענת הנגד היא שאותו אינסטינקט הורס את היצירה הרצינית. הרומנים הריאליסטיים שלו מעורערים על ידי מה שהערכה אחת מכנה "פניות דומעות לסנטימנט של הקורא" — המסגרת הנטורליסטית ננטשת שוב ושוב לטובת התרגשות, והסיכום הפשוט של בריטניקה הוא שהוא "זכור כיום בעיקר כמחברם של סיפורים סנטימנטליים על חיי הפרובינציה בדרום צרפת". השפעתו הרחבה פחתה משמעותית מאז מותו, ולצד פלובר או זולה, הסופרים שאיתם ישב, הוא נראה כמיניאטוריסט שתמיד ניסה לצייר ציורי קיר.
יש גם עניין שאף דיווח כנה לא יכול להשמיט. דודה היה מלוכני ומתנגד נלהב של הרפובליקה הצרפתית, והוא החזיק בדעות אנטישמיות — בצרפת של שנות ה-90 של המאה ה-19 זו לא הייתה עמדה מופשטת, ובנו לאון הפך לדמות מובילה בימין הלאומני הקיצוני. הקסם של הסיפורים אמיתי; כך גם זה, וזה שייך לאותה פסקה.
מורשת
דודה נותר נקרא באופן נרחב בצרפת, כאשר בתי ספר ורחובות נושאים את שמו, והספרים Lettres de mon moulin ו-Tartarin מעולם לא יצאו מהמחזור. המוזיקה ל-L'Arlésienne מאת ביזה נמצאת ברפרטואר התזמורתי הסטנדרטי, מנותקת מהמחזה שנכשל. ו-In the Land of Pain, הדבר הפחות אופייני שכתב אי פעם, התגלה כאחד העמידים ביותר — סופר שבילה את הקריירה שלו בהפיכת הסבל לנסבל, השאיר בסוף תיעוד שלו ללא הסוכר.