אלפונס גורבאך: הקנצלר שסלח על דכאו
ב-1 באפריל 1938 העלה הגסטפו שר מחוזי לשעבר קטוע רגל על המשלוח הראשון מאוסטריה לדכאו — מה שנקרא משלוח האח"מים (Prominententransport), שיועד לאנשים שהמשטר החדש ביקש להסירם יותר מכל. אלפונס גורבאך (Alfons Gorbach) בילה חמש שנים וחצי במחנות, כולל 102 ימים בצינוק. 16 שנים לאחר שחרורו הוא הפך לקנצלר אוסטריה, ואחד הנושאים שקידם בנחישות הרבה ביותר היה פיוס עם נאצים לשעבר.
רגל באיזונצו
גורבאך נולד ב-2 בספטמבר 1898 באימסט (Imst) שבטירול, והתגייס בגיל 18 לרגימנט חי"ר קרינתי. ב-1917, בקרב האיזונצו ה-12 — המתקפה שהעולם זוכר כקפורטו — הוא איבד את רגלו הימנית. הוא שוחרר באותה שנה כקצין נכה. הוא היה בן 19, נכה לצמיתות ואזרח של אימפריה שלא תצליח לשרוד את השנה הבאה.
הוא עשה את מה שסוג מסוים של ניצולי התקופה ההבסבורגית עשה: הוא למד משפטים באוניברסיטת גראץ (University of Graz), הצטרף לאחוות סטודנטים ונכנס לפוליטיקה. כדאי לציין את העובדה הפיזית שמאחורי הקריירה הפוליטית. בכל עצרת שנשא, בכל מסדרון פרלמנטרי שצעד בו, בכל מסדר מחנה שעמד בו במשך חמש שנים וחצי, הוא עשה זאת על רגל אחת ופרוטזה.
שטיריה, והעצרת המאוחרת בשלושה שבועות
גורבאך עלה בשורות התנועה הנוצרית-סוציאלית ולאחר מכן ב"חזית המולדת" (Vaterländische Front) האוטוריטרית, והפך ליושב ראש המחוזי של שטיריה עד 1933. הוא היה חבר מועצת העיר גראץ בין 1929 ל-1932 וב-1937 הצטרף לממשלת מחוז שטיריה כשר. שטיריה הייתה אחת המחוזות שעברו נאציפיקציה עמוקה ביותר באוסטריה, מה שהופך את מה שעשה לאחר מכן לחשוף במיוחד: ב-27 בפברואר 1938 הוא ארגן עצרת גדולה בתמיכה בעצמאות אוסטריה.
הוורמאכט חצה את הגבול ב-12 במרץ. גורבאך נעצר ופוטר מתפקידו, ועד ה-1 באפריל הוא היה בדכאו. הוא הוחזק שם עד 1942, ושוב בפלוסנבירג (Flossenbürg) מ-1944 עד 1945, כאשר תקופות המאסר הכוללות במחנות הסתכמו בכחמש שנים וחצי. הוא שוחרר ב-29 באפריל 1945.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פוליטיקאי של שיקום
הוא הגיח אל תוך הרפובליקה השנייה והצטרף למפלגת העם האוסטרית (ÖVP) שהוקמה זה עתה, ועלה לתפקיד הנשיא השלישי של המועצה הלאומית. ב-1961 עמדה המפלגה בפני השאלה שכל מפלגה דומיננטית עומדת בפניה בסופו של דבר: הקנצלר המכהן, יוליוס ראב (Julius Raab), היה זקן, והוויכוח הפנימי על גילו הפך לוויכוח על עתיד המפלגה. גורבאך הפך ליושב ראש המפלגה וב-11 באפריל 1961 לקנצלר פדרלי.
הוא משל במשך שלוש שנים במסגרת הקואליציה הגדולה של אוסטריה, הסדר שבו מפלגת העם והסוציאליסטים חילקו את המדינה ביניהם במקום להתחרות עליה. הבחירות ב-1962 חשפו את הסתירה שבמרכז עמדתו: הוא נלחם בהן על מצע אנטי-סוציאלי מפורש ולאחר מכן קיים את הקואליציה עם הסוציאליסטים. ב-1964 הוא פינה את מקומו ליוזף קלאוס (Josef Klaus), יורש צעיר ורפורמי יותר, ונשאר יושב ראש כבוד של המפלגה. הוא מת בגראץ ב-31 ביולי 1972, בגיל 73.
ההחלטה שמגדירה אותו
הדבר המשמעותי ביותר שעשה גורבאך לא היה מדיניות. זו הייתה נטיית לב. אדם שהיה על המשלוח הראשון לדכאו בחר, ברפובליקה שלאחר המלחמה, לדגול בפיוס עם נאצים לשעבר במקום בהרחקתם לצמיתות.
זוהי נקודת המפתח בכל תיאור הוגן שלו, וזה פועל לשני הכיוונים. אוסטריה של שנות ה-50 הכילה מאות אלפי חברי מפלגה לשעבר שהיו צריכים להשתלב מחדש או להישאר כגוש תסכול קבוע — וקורבן של המחנות שדגל בשילוב מחדש נשא סמכות מוסרית שאף אחד אחר לא יכול היה לספק. זוהי גם העמדה שעזרה לאוסטריה להתחמק מחשבון נפש מלא עם השתתפותה שלה, ולא במקרה, היא הייתה שימושית אלקטורלית למפלגה שטענה את הטיעון.
מדוע אלפונס מכונה גאון
פסק הדין הכנה הוא שאף אדם רציני לא מכנה את גורבאך גאון, והתיעוד אינו מספק בסיס לכך. הוא לא כתב תיאוריה פוליטית, לא ניסח דוקטרינה, והוביל ממשלה שנזכרת בעיקר כהפוגה שבין ראב לקלאוס. הוא היה מנהל קואליציה מוכשר במערכת שנבנתה לתגמל מנהלי קואליציה מוכשרים.
מה שהיה לו במקום זאת הייתה תכונה ששווה לתת לה שם מדויק, כי היא נדירה יותר מאינטלקט: היכולת לפעול נגד הדחף של ניסיון חייו. כמעט כל אינסטינקט אנושי לאחר חמש שנים וחצי בדכאו ובפלוסנבירג פונה לעבר נקמה, או לפחות לעבר הרחקה קבועה של האנשים האחראים. גורבאך הסתכל מעבר לכך. בין אם מישהו חושב שהוא הגיע למסקנה הנכונה או לא, הפעולה עצמה — הכפפת תביעה אישית מכריעה לשיפוט לגבי מה שמדינה מפורקת צריכה — היא צורה נדירה של אינטליגנציה פוליטית, וזהו המובן היחיד שבו המילה חלה עליו.
טיעון הנגד משמעותי. אצילות נפש שחופפת לאינטרס האלקטורלי של מפלגתך קשה להבחנה מאסטרטגיה. תקופת כהונתו כקנצלר לא הניבה שום תוכנית מתמשכת; מפלגתו החליפה אותו לאחר שלוש שנים בדיוק משום שלא היה הרפורמטור שהרגע דרש. והפיוס שדגל בו עזר לבסס את סיפור ה"קורבן הראשון" שאיפשר לאוסטריה לדחות את בחינתה העצמית לדור נוסף. עדיף להבין אותו כאדם בעל משמעת מוסרית יוצאת דופן בעבודה שדרשה בעיקר סבלנות פרוצדורלית — לא גאון, אלא הדבר הנדיר יותר, אדם ללא טינה.
מורשת
שמו של גורבאך שורד בפוליטיקה האוסטרית כסוג של קיצור מוסרי ולא כירושת מדיניות. הוא שייך לקבוצה הקטנה של מייסדי הרפובליקה השנייה שהסמכות שלהם הגיעה ממספרי המחנה שלהם — אנשים שהביוגרפיות האישיות שלהם היו הטיעון ללגיטימיות של הרפובליקה, ושבכוונה בזבזו את הסמכות הזו על הורדת הטמפרטורה במקום על העלאתה. זו הסיבה שהוא עדיין מופיע בפרויקטים להנצחה אוסטריים המתעדים את קורבנות הנאציזם וכן ברשימה הסטנדרטית של הקנצלרים הפדרליים: הוא אחד האנשים הבודדים ששייכים לשני הצדדים. שלוש שנותיו בבאלדהאוספלאץ (Ballhausplatz) שינו מעט. התקדים שקבע קטוע רגל ואסיר לשעבר שסירב לשלוט כקורבן החזיק מעמד מעבר להן.