אלכסנדר דספלה (Alexandre Desplat): המלחין שמנצח בעצמו על כל תו
הוא שמע את הפסקול של ג'ון ויליאמס (John Williams) למלחמת הכוכבים כאיש צעיר בפריז והחליט, בו במקום, שמוזיקת סרטים היא הדבר שהוא רוצה לעשות בחייו. ארבעה עשורים ויותר ממאה וחמישים פסקולים מאוחר יותר, אלכסנדר דספלה הוא המלחין הנדרש שזוכה לאמון שווה מגחמותיו של וס אנדרסון (Wes Anderson), המתוחכמות של קתרין ביגלו (Kathryn Bigelow), והמלנכוליה האופראית של גיירמו דל טורו (Guillermo del Toro) — והוא עדיין מנצח באופן אישי על כל פסקול שהוא כותב.
ילדות בפריז, בית יווני-צרפתי
אלכסנדר מישל ז'ראר דספלה (Alexandre Michel Gérard Desplat) נולד בפריז לאם יוונית ולאב צרפתי שנפגשו והתחתנו בעת שלמדו בקליפורניה בטרם השתקעו בצרפת. הירושה הכפולה הזו ניכרת במגוון הבלתי נלאה של המוזיקה שלו: מסורת סימפונית צרפתית מצד אחד, ומשיכה נמשכת לאורך כל החיים למוזיקת עולם מהצד השני. הוא החל בלמודי פסנתר בגיל חמש, למד חצוצרה, ולבסוף התמקם בחליל ככלי המרכזי שלו, בסיס יוצא דופן למלחין שיוגדר מאוחר יותר באמצעות צבע תזמורתי ולא קול מלודי יחיד.
משמעת של קונסרבטוריון, סקרנות למוזיקת עולם
דספלה למד כשומע חופשי בכיתת הניתוח של המלחין קלוד באליף (Claude Ballif) בקונסרבטואר של פריז (CNSM), הליבה הקלאסית המחמירה של המוסד, אך הוא לא נשאר מוגבל אליה. הוא למד מוזיקה ברזילאית ואפריקאית לצד הכשרתו הקלאסית, ומאוחר יותר שיתף פעולה עם מוזיקאים כולל קרלינוס בראון (Carlinhos Brown) וריי למה (Ray Lema) — שיתופי פעולה שהזינו ישירות את המרקמים הפוליריתמיים הלא-מערביים המבדילים את פסקוליו ממלחיני סרטים סימפוניים קונבנציונליים יותר. השפעותיו המוצהרות נעות מרבל (Ravel) ודביסי (Debussy) דרך ג'אז ועד לסבב מוזיקת העולם שבה עבד כמוזיקאי צעיר, שילוב שהעניק לו אוצר מילים הלחנתי רחב באופן יוצא דופן עוד לפני שהלחין פריים קולנועי אחד.
חמישים סרטים צרפתיים לפני שהוליווד שמה לב
הקריירה של דספלה לא החלה בלוס אנג'לס. הוא בילה כארבעה עשורים וכחמישים פסקולים לסרטים אירופיים בעבודה עם במאים צרפתים כולל פיליפ דה ברוקה (Philippe de Broca) ופרנסיס ז'ירו (Francis Girod), ברובו לא מוכר בתעשייה דוברת האנגלית. פריצת הדרך האירופית שלו הגיעה דרך שיתוף הפעולה שלו עם ז'אק אודיאר (Jacques Audiard): הפסקול שלו לאף אחד לא יוצר את המוזיקה שלי (The Beat That My Heart Skipped, 2005) זכה בדוב הכסף בפסטיבל السרטים בברלין והעניק לו את פרס סזאר הראשון שלו, כשהוא מבסס את שמו בקולנוע הצרפתי זמן רב לפני שאולפנים אמריקאיים פנו אליו. ההכרה של הוליווד הגיעה עם נערה עם עגיל פנינה (Girl with a Pearl Earring, 2003), שהביא לדספלה את מועמדויותיו הראשונות לגלובוס הזהב ול-BAFTA ופתח את הדלת לעבודות בשפה האנגלית שיגדירו את השלב הבא בקריירה שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →השותפות עם וס אנדרסון ושמונה מועמדויות רצופות
משם הפך דספלה לאחד המלחינים המבוקשים ביותר בתעשייה, ועבד עם סטיבן פרירס (Stephen Frears), טרנס מאליק (Terrence Malick), אנג לי (Ang Lee), רומן פולנסקי (Roman Polanski), ג'ורג' קלוני (George Clooney), מטאו גארונה (Matteo Garrone) ודייוויד פינצ'ר (David Fincher), בין היתר — רשימת לקוחות שנראית כחתך רוחב של קולנוע מחברים עכשווי רציני. פסקוליו לסרטים המלכה, הסיפור המוזר של בנג'מין באטן, נאום המלך, ארגו, כוננות עם שחר, פילומנה, ושני חלקי הסיום של הארי פוטר ואוצרות המוות בנו מוניטין של איפוק ודיוק ולא של בומבסטיות. השותפות החגיגית ביותר שלו נוצרה עם הבמאי וס אנדרסון, עבורו הלחין את מר שועל המהולל, ממלכת זריחת הירח, מלון גרנד בודפשט ואי הכלבים. דספלה תאר את שיתוף הפעולה כ"שיתופי מאוד... תהליך מדויק מאוד, כמעט כירורגי, אבל אנחנו תמיד נהנים", ועבור מלון גרנד בודפשט הוא בנה את הפסקול סביב כלים מזרח-אירופיים — צימבלום, ציתר, בלאלייקה — כדי להעניק לסרט זהות קולית ייחודית ועצמאית השונה מכל דבר אחר בקטלוג שלו. פסקול זה זיכה אותו בפרס אוסקר הראשון שלו ב-2015, באותה שנה שבה היה מועמד פעמיים, עבור בודפשט ועבור משחק החיקוי, לאחר שש מועמדויות קודמות לאורך שמונה שנים ללא זכייה. הוא זכה באוסקר שני ב-2018 על צורת המים של גיירמו דל טורו.
נישואים של עבודה
דספלה פגש את הכנרת דומניק "סולריי" למונייה (Dominique "Solrey" Lemonnier) במהלך הקלטת פסקול הסרט הראשון שלו ב-1986; היא הפכה לאשתו, למנהלת האמנותית שלו, ולסולנית הראשית ברבים מפסקוליו, שיתוף פעולה שעמיתים מייחסים לו את עיצוב מחדש של תפקוד כלי המיתר בתוך התזמורים שלו. לזוג שני ילדים משותפים. דספלה, לפי תיאורו שלו, מכבד טקסט ודיאלוג באופן שמקורו בעבודתו בתיאטרון ובסרטיו הרבים בשפה הצרפתית, שבהם המוזיקה חייבת להיכנס ולצאת סביב השפה המדוברת בתזמון כירורגי ולא פשוט ללוות אותה לכל אורך הדרך.
הוקרות
לאורך הקריירה שלו צבר דספלה אחת עשרה מועמדויות לפרס אוסקר ושתי זכיות, לצד מספר פרסי גלובוס הזהב, BAFTA, גרמי, סזאר ופרסי קולנוע אירופיים. הוא כיהן כנשיא חבר השופטים בפסטיבל הסרטים בוונציה ב-2014, תפקיד השמור בדרך כלל לדמויות שהתעשייה רואה כמי שהגיעו לרמה מעבר לאומנות טכנית פשוטה.
מדוע אלכסנדר מכונה גאון
השימוש במילה "גאון" לגבי דספלה נוטה להתמקד במגוון ולא בחידוש מוגדר יחיד — יכולתו לכתוב פסקולים שנשמעים מיד כזיהוי שלו אך נותרים בלתי ניתנים לזיהוי מבחינת טון מסרט לסרט, כשהוא נע בין המנגנון הקצבי של קומדיה של וס אנדרסון לבין האיפוק הכואב של צורת המים מבלי שאף אחד מהם יישמע כפשרה. מגוון זה מושתת על הכשרה רחבה באופן יוצא דופן: קפדנות של קונסרבטוריון בכיתת הניתוח של באליף בשילוב שנים של ספיגת מוזיקה ברזילאית ואפריקאית, שילוב שכמעט אף מלחין סרטים מוביל אחר אינו חולק. מה שמעריציו מציינים במיוחד הוא המשמעת שלו בשירות הסיפור — עקשנותו לכבד קצב דיאלוג שנלמדה מתיאטרון ומקולנוע צרפתי, והרגל העבודה המעשי שלו לנצח באופן אישי על כל פסקול במקום להאציל זאת למלחין משנה, בתעשייה שבה הוצאת עבודה זו למיקור חוץ היא פרקטיקה נפוצה. הטיעון הנגדי הכן הוא שהלחנת סרטים, תובענית ככל שתהיה, היא אומנות המותאמת לשרת חזון של מישהו אחר; פסקוליו של דספלה כמעט אינם מבוצעים לעולם מיצירות קונצרטיות עצמאיות, ומבקרים מציינים מדי פעם כי האיפוק שלו יכול להיקרא כאנונימיות כאשר במאי מעוניין בפסקול נסוג ולא בכזה שמודיע על עצמו. מה שאינו מוטל בספק הוא השליטה הטכנית והתפוקה המתמשכת — אחת עשרה מועמדויות לאוסקר לרוחב ז'אנרים שונים כמו פנטזיה, דרמה היסטורית ואימה הן שיא של ורסטיליות שמעט מלחינים פעילים, בכל מדיום, יכולים לטעון לו.
מורשת
דספלה ממשיך לעבוד בקצב שמעט מלחינים בהיסטוריה של הקולנוע שימרו, כשהוא נע בין במאי איכות לבין זיכיונות אולפן ללא חיכוך גלוי, והשותפות שלו עם וס אנדרסון הפכה לאחת ממערכות היחסים המגדירות בין במאי למלחין בקולנוע העכשווי, לצד הצמד ספילברג-וויליאמס וברטון-אלפמן שקדמו לה. שתי זכיות האוסקר שלו, על שני סרטים מנוגדים מבחינת טון בהפרש של שמונה שנים ושני ז'אנרים שונים מאוד, עומדות כראיה הברורה ביותר לקריירה הבנויה על סתגלנות ולא על צליל חתימה יחיד — בדיוק התכונה ששותפיו מציינים לעיתים הקרובות ביותר כשהם מסבירים מדוע הם ממשיכים לקרוא לו בחזרה.