אלכסנדר וסיליביץ' וישנבסקי: הכירורג שהפך את קהות החושים לרפואה
אלכסנדר וישנבסקי (Alexander Vishnevsky) הבחין במשהו שעמיתיו חלפו על פניו במשך עשורים: שהנובוקאין, חומר הרדמה מקומית שהוזרק על ידי מנתחים אך ורק כדי לשכך כאב, נראה גם כמרגיע דלקות ומזרז החלמה של הפצעים שאותם אלחש. הוא בנה פילוסופיה כירורגית שלמה סביב תצפית זו, ובזמן שברית המועצות נלחמה במלחמה היבשתית הגדולה בהיסטוריה האנושית, שיטותיו שימשו לטיפול באלפי חיילים.
בנו של קצין על הוולגה
וישנבסקי נולד ב-4 בספטמבר 1874 למשפחה צבאית — אביו שירת כקפטן מטה בצבא האימפריה הרוסית. הוא סיים את הגימנסיה באסטרחן ב-1894 והמשיך לפקולטה לרפואה באוניברסיטת קאזאן הקיסרית, שם סיים את לימודיו ב-1899. הוא נשאר בקאזאן, ועבד בין השנים 1899 ל-1912 כעוזר מנתח במחלקות האנטומיה והכירורגיה האופרטיבית של האוניברסיטה — שנים של עבודה אנטומית מעשית ולא זוהרת שהעניקה לו הבנה יסודית במיוחד של מבנה הרקמות עוד לפני שהתפרסם כמחדש. הוא השלים את הכשרתו הרוסית בלימודים בגרמניה ובצרפת, תוך התמקדות באורולוגיה ובניתוחי מוח, לפני שחזר לבנות את הקריירה שלו בקאזאן.
שלושה עשורים של בניית אסכולה כירורגית בקאזאן
מ-1914 ועד 1934, וישנבסקי ניהל את המרפאות הכירורגיות של בית החולים של קאזאן ושל הפקולטה לרפואה שלה, עבד בבית החולים אלכסנדרובסקי והוביל קורסי הכשרה כירורגיים במהלך מלחמת העולם הראשונה. המוקד הקליני שלו במהלך שני עשורים אלו התרכז בנוירוכירורגיה, אלחוש מקומי וטיפול בפצעים — שלושת החוטים שיתמזגו לשיטות שהקנו לו את שמו. כאן, לאורך שנים של ניסיון כירורגי מעשי ולא מתוך ניסויי מעבדה, הוא פיתח ושכלל את החידושים שיושמו בסופו של דבר בכל המערכת הרפואית הצבאית הסובייטית.
בשנת 1934 עבר למוסקבה כדי לעמוד בראש המרפאה הכירורגית במכון המרכזי להשתלמויות רפואיות, צעד שהציב אותו במרכז המנהל הרפואי הסובייטי. כאשר מלחמת העולם השנייה אילצה את פינוי המכון לכל-ברית המועצות לרפואה ניסויית ב-1941, חזר וישנבסקי לקאזאן יחד איתו, והמשיך בעבודתו הכירורגית והמחקרית לאורך שנות המלחמה לפני שחזר למוסקבה. ב-1947 הוא הפך למנהל המכון לכירורגיה ניסויית וקלינית במוסקבה, תפקיד בו החזיק עד מותו, ובאותו דצמבר הוא נבחר לחבר מלא באקדמיה למדעי הרפואה של ברית המועצות שזה עתה הוקמה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →חבישה לפצעים שערערה על מאה שנות תאוריה
חידושו המרכזי והמשמעותי ביותר של וישנבסקי עוגן רשמית ב-1927: טיפול המשלב הזרקת נובוקאין עם חבישת שמן-בלזם לפצעים מזוהמים, כיבים, נמק ומצבים דלקתיים. התובנה מאחוריו הייתה חדשנית באמת. הנובוקאין שימש אך ורק כחומר הרדמה מקומית מאז הצגתו עשורים קודם לכן — תפקידו היה לחסום כאב, לא יותר. וישנבסקי הבחין במשהו נוסף: שהנובוקאין "פועל לא רק כחומר מאלחש, אלא גם בעל השפעה חיובית על מהלך התהליך הדלקתי ועל ריפוי פצעים". במקום להתייחס לאלחוש ולטיפול בפצעים כנושאים נפרדים, הוא שילב תמיסת נובוקאין חלשה עם חבישה מבוססת שמן ובלזם לגישה טיפולית יחידה שגם אלחשה את הפצע וגם נראתה כמי שתומכת באופן פעיל בהחלמתו. אותה משחה — הידועה עד היום כלינימנט וישנבסקי או משחת וישנבסקי — נותרה בשימוש קליני בחלקים מברית המועצות לשעבר לטיפול בפצעים כמעט מאה שנה לאחר הצגתה.
לצד המשחה, פיתח וישנבסקי טכניקה מובחנת למתן אלחוש מקומי המכונה שיטת "ההסתננות הזוחלת": הזרקת תמיסת נובוקאין חלשה שכבה אחר שכבה דרך הרקמה בזמן שהמנתח עובד, כך שחומר ההרדמה התקדם ביעילות לפני החתך הכירורגי עצמו, במקום שיוזרק בהזרקה עמוקה אחת. הוא גם הציע והפיץ טכניקות ספציפיות לחסימת עצבים — כולל חסימת נובוקאין פריקרדיאלית וחסימת וגוס-סימפתטית — שאומצו באופן נרחב בפרקטיקה הכירורגית הסובייטית, ופיתח שיטת ניקוז שמן-בלזמית במיוחד לטיפול במורסות מוחיות, ובכך הרחיב את פילוסופיית הטיפול בפצעים שלו אל תוך הנוירוכירורגיה.
שיטה שנבחנה במלחמה הגדולה בהיסטוריה
היקף תרומתו של וישנבסקי במציאות התברר במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר השילוב שלו בין טכניקות אלחוש מקומי לטיפול בפצעים בשמן-בלזם יושם ברפואה הצבאית הסובייטית בהיקף המוני. הגישה שלו אפשרה למנתחים צבאיים לנהל כאב ולטפל בפצעים מזוהמים או טראומטיים בתנאי שדה שבהם טיפולים עתירי משאבים היו לעיתים קרובות בלתי אפשריים, והיא נחשבת כבעלת תפקיד משמעותי בהצלת חיילים סובייטים במהלך המלחמה. בנו, אלכסנדר אלכסנדרוביץ' וישנבסקי (Alexander Alexandrovich Vishnevsky), הפך לכירורג צבאי בזכות עצמו ובסופו של דבר שירת כמנתח ראשי של משרד ההגנה של ברית המועצות, והמשיך את המסורת הכירורגית המשפחתית ישירות לתוך הממסד הרפואי הצבאי הסובייטי לדור נוסף. וישנבסקי האב נחשב גם למי שייסד אסכולה לאומית משמעותית של כירורגיה סובייטית, והכשיר סטודנטים רבים שהמשיכו לעמוד בראש מחלקות כירורגיות במוסדות ברחבי המדינה.
מדוע אלכסנדר מכונה גאון
טיעונו של וישנבסקי לגאונות נשען על סוג ספציפי של תפיסתיות קלינית: היכולת להבחין, לאורך שנים של פרקטיקה כירורגית רגילה, שתרופה שכולם השתמשו בה למטרה צרה אחת עושה בשקט משהו נוסף — ואז לבנות שיטה שיטתית וניתנת ללמידה סביב תצפית זו במקום להתייחס אליה כאל סקרנות גרידא. טכניקת ההסתננות הזוחלת שלו והטיפול בפצעים בנובוקאין-שמן-בלזם לא היו תגליות מעבדה שנמסרו מתוך תאוריה; הם צמחו מתוך תשומת הלב המצטברת והממושמעת של כירורג עובד שבילה שלושה עשורים באותה מרפאה בשכלול מה שראה על שולחן הניתוחים, ושניהם הוכיחו שהם חזקים מספיק כדי להיפרס בהיקף של מלחמת עולם.
טיעון הנגד הכן הוא שוישנבסקי לא גילה את הנובוקאין, חסימות העצבים או חבישת הפצעים כמושגים — הוא שכלל ושילב מחדש כלים קיימים למערכת קלינית יעילה וניתנת להוראה יותר, והמנגנון הביוכימי שמאחורי ההשפעה האנטי-דלקתית הנראית לעין של הנובוקאין לא היה משהו שהוא יכול היה להסביר במלואו עם המדע שעמד לרשותו. הוא מובן בצורה המדויקת ביותר לא כחדשן תאורטי אלא ככירורג קליני מתבונן ומתודי במיוחד, שהגאונות שלו טמונה בהבחנה בהשפעה משנית שעשורים של מנתחים אחרים פספסו, והפיכת תצפית זו לשיטה סטנדרטית ששרדה אותו בדורות.
מורשת
וישנבסקי נפטר ב-12 בנובמבר 1948 ונקבר בבית הקברות נובודוויצ'יה במוסקבה. משחת וישנבסקי נותרה בשימוש קליני לטיפול בפצעים ברוסיה ובמדינות שכנות עד היום, שיטות האלחוש המקומי וחסימת העצבים שלו עדיין מוזכרות בספרות הכירורגית הרוסית, והאסכולה הכירורגית שבנה בקאזאן ומאוחר יותר במוסקבה המשיכה לעצב את הכירורגיה הסובייטית והרוסית במשך עשורים לאחר מותו, כשהיא נישאת קדימה בחלקה על ידי בנו שלו.