אלכסנדר קלדר: מהנדס שגרם לפסלים לנוע
אלכסנדר קלדר למד הנדסת מכונות, סיים בהצטיינות ועבד כשרטט הידראולי. לאחר מכן, בעת הפלגה מניו יורק לסן פרנסיסקו בשנת 1922, הוא צפה בזריחה אדומה באופק אחד ובירח מלא שוקע באופק השני, והחליט, לדבריו, שמראה זה שינה משהו בו לצמיתות. בתוך שלוש שנים הוא צייר את עולם הקרחאנים למחייתו; בתוך עשור הוא המצאה קטגוריה שלמה של פיסול שלא התקיימה קודם לכן – אמנות שנעות בכוחות עצמה, המונעת אך ורק על ידי האוויר בחדר.
שלושה דורות של פסלים ותואר בהנדסה
קלדר נולד ב-22 ביולי 1898, בסמוך לפילדלפיה, למשפחה שיצרה פיסול ציבורי במשך שני דורות לפניו: סבו, אלכסנדר מילן קלדר (Alexander Milne Calder), גילף את הפסל העצום של ויליאם פן בראש בית העירייה של פילדלפיה, ואביו, אלכסנדר סטירלינג קלדר (Alexander Stirling Calder), היה פסל עירוני פורה בפני עצמו; אמו, ננט לדרר קלדר (Nanette Lederer Calder), למדה ציור דיוקנאות באקדמיה ז'וליאן בפריז. הוריו של קלדר, שחשו אי-נוחות לנוכח חוסר היציבות בחייו של אמן, כיוונו אותו לעבר מכון סטיבנס לטכנולוגיה בהובוקן, שם קיבל תואר בהנדסת מכונות ב-1919 והחל לעבוד כשרטט ומהנדס הידראולי. נדרש גילוי הזריחה והשקיעה של 1922, על סיפון אוניית משא שבה עבד ככובשן, כדי לשלוח אותו לליגה לסטודנטים לאמנות של ניו יורק, ומשם לפריז ב-1926, שם השתלב במעגל המונפרנאס של מירו, לוארט, ארפ ומרסל דושאן.
קרקס בחמש מזוודות
גוף העבודה הבוגר הראשון של קלדר צמח ממטלות של רישום קרקס ריינגלינג ברדרס עבור מגזין ב-1925. מחוט ברזל, שורג, בד ופקקי בקקים שאסף, הוא בנה את קרקס קלדר (Cirque Calder), להקת הופעות מיניאטורית – אקרובטים, מאלפי אריות, טרפז – שאותה הפעיל ידנית בהופעות חיזוק עבור האוונגרד של פריז, כאשר אארז את המופע כולו במזוודות והציג אותו בדירות של אמנים. הקרקס לימד אותו, במימדים קטנים, את שתי המיומנויות שיגדירו את הקרדירה שלו: כיפוף חוט ברזל לדמויות בקו אחד בלתי שבור, והנדסה של מנגנונים קטנים נעים שהתנהגו כמו יצורים חיים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ביקור סטודיו ששינה הכל
הרגע המכריע התרחש באוקטובר 1930, כאשר קלדר ביקר בסטודיו של פיט מונדריאן בפריז וראה מלבני קרטון צבעוניים המוצמדים לקירות, אותם מונדריאן סידר מחדש מעת לעת בחיפוש אחר הקומפוזיציה הנכונה. קלדר נזכר כי "הוכה" בתדהמה אל המופשט במקום; הוא הציע, בחצי צחוק, שאת המלבנים יש לאלץ לנוע בפועל, ומונדריאן סירב. קלדר בילה שבועיים בציור מופשט לפני שהסיק כי פיסול, ולא ציור, הוא המקום שבו הרעיון שייך. עד 1931 הוא בנה את הפסלים הקינטיים הראשונים שלו, חלקם מונעי מנוע; מרסל דושאן, שראה אותם, טבע את השם שדבק בהם – "מוביילים" (mobiles), משחק מילים צרפתי שמשמעותו גם תנועה וגם מניע. קלדר זנח עד מהרה את המנועים, בהחליטו שהתנועה המכנית מונוטונית וצפויה מראש, ופנה תחת זאת לפסלים המאוזנים בדיוק רב על מוטים סובבים כך שזרם האוויר הקל ביותר לבדו יכול להניעם סיבוב – פתרון שחב הכל להכשרתו ההנדסית, למרות שמאוחר יותר, לדברי קרן קלדר, הוא ניסה להמעיט בחשיבות הקשר בין השניים. ז'אן ארפ, שמנע ממנו מונח תואם, טבע את המונח "סטאבילים" (stabiles) בשנה שלאחר מכן עבור פסליו המופשטים והנייחים של קלדר, והשלים בכך את אוצר המילים של עבודתו הבוגרת.
מרכישת מוזיאונים ב-60 דולר ועד להזמנות מונומנטליות
ההכרה הגיעה לאט. ב-1934 רכש המוזיאון לאמנות מודרנית את הקלדר הראשון שלו תמורת 60 דולר, לאחר מיקוח מ-100 דולר; סולומון גוגנהיים שילם עליו 233 דולר ב-1941. המפנה הגיע לאחר תערוכה שנמכרה כמעט לחלוטין בריו דה ז'נירו ב-1948, אשר הפכה את קלדר, לפי רוב הדיווחים, לפסל המפורסם בעולם בתקופת שלאחר המלחמה, והרטרוספקטיבה הגדולה של מומה מ-1943 – שאוצרה בשיתוף חריג עם קלטת מדושאן – האריכה את הצגתה כדי לענות על הביקוש. החל משנות ה-50 ואילך הגדיל קלדר את עקרון המובייל למימדים של סטאבילים ציבוריים מונומנטליים: La Grande Vitesse (1969) בגרנד רפידס, הפסל העירוני האמריקאי הראשון במימון הקרן הלאומית לאמנויות; El Sol Rojo (1968), סטאביל אדום בגובה 25 מטרים שנבנה עבור אולימפיאדת מקסיקו סיטי; ו-Flamingo (1974) בפלאזה הפדרלית של שיקגו. הוא גם עיצב תפאורות תיאטרון עבור מרתה גרהם, צבע מטוס של חברת ברניף אינטרנשיונל ב-1973, והשיק את פרויקט מכוניות האמנות של BMW ב-1975 על ידי צביעת מכונית מירוץ – חוסר מנוחה מאוחר בקריירה שהתייחס להזמנות מסחריות באותה תשוקה שהביא פעם לחוטי הברזל של הקרקס.
מדוע אלכסנדר נקרא גאון
טענתו של קלדר לגאונות היא מוחשית באופן יוצא דופן: הוא לא שיכלל מסורת פיסול קיימת, אלא הוסיף מימד רביעי – תנועה מילולית, המונעת אך ורק על ידי אוויר סביבתי – לתחום שהיה סטטי מאז העת העתיקה. הדבר דרש הן עין של אמן לאיזון וקומפוזיציה והן הבנה הנדסית של משקל נגדי, מתיחה ונקודות ציר, ומיזוגן של שתי הכשרות אלו, הנדירות בשילובן, הוא שזיכה אותו בקרדיט המבקרים על ההמצאה. קרן קלדר מכנה את הקריירה שלו "הקריירה האמנותית הפורייה והחדשנית ביותר של המאה העשרים". המורכבות הכנה היא שקלדר עצמו התעקש שהמובייל צמח מתוך אינטואיציה ומשחק ולא מתוך חישוב, ואמר למראיינים כי תיאוריות "אסור שישודרו לאנשים אחרים", ויש היסטוריונים שטענו כי הנטייה שלו בשנות ה-30 להתרחק ממנועים – נטישת האסתטיקה המכנית לטובת זעיפי אוויר אקראיים – צמצמה בשקט את מה שהאמנות הקינטיקה יכלה להפוך אליו. בין אם ההמצאה הונדסה או התגלתה באקראי, איש לפניו לא יצר פיסול שנע בכוחות עצמו ומאז איש לא הפריד את הרעיון משמו.
מורשת
קלדר הלך לעולמו בניו יורק בנובמבר 1976, ימים ספורים לאחר שנסגרה רטרוספקטיבה במוזיאון וויטני – שיא של קריירה שהחלה במכירות מוזיאוניות ב-60 דולר והסתיימה בדגם עבור פסלו בן 35 הטון של בניין המשרדים של הסנאט הרט Mountains and Clouds, שעוצב בשנה האחרונה לחייו והותקן לאחר מותו. קרן קלדר, המנוהלת על ידי משפחתו מאז 1987, מפקחת על למעלה מ-22 יצירות חוצות מוגדלות ואלפי יצירות קטנות יותר, וגני קלדר נפתחו בפילדלפיה ב-2025 כבית ייעודי לפסל שעיר של מהנדסים ופסלים הפיקה שני דורות קודם לכן. המוביילים שלו נותרו אותה יצירת אמנות נדירה שילדים מזהים טרם ביכולתם לקרוא בשם לאמן: צורות פשוט תלויות שם, ואז, בכוחות עצמן, מפסיקות להיות כך.