אלסנדרו מנצוני היה סופר ומשורר איטלקי שכתב את "המאורסים". יצירה זו מוכרת כרומן האיטלקי המודרני הראשון ומילאה תפקיד מרכזי בסטנדרטיזציה של השפה הספרותית האיטלקית. קריירת הכתיבה שלו כללה שירה, טרגדיה בחרוזים ויצירות היסטוריות.
אלסנדרו מנצוני: האיש שכתב את איטליה לקיום
בשנת 1827 פרסם אלסנדרו מנצוני את הרומן שיהפוך ליצירה הנקראת ביותר בשפה האיטלקית — ואז החליט שהוא נכתב בשפה הלא נכונה. לאיטליה לא הייתה שפה מאוחדת; אזרחיה דיברו בניבים מחוזיים, והוא כתב את יצירת המופת שלו באיטלקית ספרותית עם נימות לומברדיות שמצא כלא מספקת ברגע שראה אותה מודפסת. הוא בילה את חמש עשרה השנים הבאות בתיקונה, נסע לפירנצה כדי להתייעץ עם אינטלקטואלים טוסקנים וכפי שאמר, כדי לכבס את בגדיו בארנו. כאשר איטליה התאחדה, היא עשתה זאת בחלקה בפרוזה שלו.
נכד הנאורות
מנצוני נולד במילאנו ב-7 במרץ 1785 למשפחה אריסטוקרטית שלא נתנה לו כמעט דבר. אביו הנומינלי, פייטרו מנצוני, היה חבר סטואי באצולת הקרקע של לקו; אמו, ג'וליה בקאריה, גילתה עניין אימהי מועט וניהלה רומן עם ג'ובאני ורי, מה שהותיר את אבהותו של הילד לא ודאית לצמיתות. הוא נשלח למיניקה ואז לפנימיות דתיות — נזירי סומאסקי מ-1791 עד 1798, ואבות ברנביטים מ-1798 עד 1801. המשטר הוליד אדם ביישן ומסוגר, הנוטה לפוביות ולהפרעות עצביות לכל חייו, ובתחילה, אתאיסט צעיר ומשוכנע.
ההשפעה המשפחתית המעצבת הגיעה מסבו מצד אמו, צ'זארה בקאריה, משפטן הנאורות שספרו על פשעים ועל עונשים רפורם את תיאוריית הענישה האירופית בטענה שהעונש קיים כדי להגן על החברה ולא כדי לנקום בה. המורשת הזו — עניין קר ורפורמיסטי באופן שבו מוסדות שוחקים אנשים רגילים — עוברת בכל מה שמנצוני כתב מאוחר יותר, וזו הסיבה שהרומן הגדול שלו עוסק בחוקים רעים ובממשל גרוע לא פחות מאשר באהבה צעירה.
פריז, ונישואים ששינו את אמונתו
בשנת 1805, לאחר מותו של קרלו אימבונאטי, הצטרף מנצוני לאמו בפריז ונשאר עד 1810. הסלונים הציגו אותו בפני חוג ה"אידיאולוגים" ובאופן מכריע, בפני קלוד-שארל פורייל, כתב התכתבות לכל החיים. הוא הפך לשוטף בצרפתית ושקוע בספרות הצרפתית; הרגל המחשבה הקוסמופוליטי של הנאורות מעולם לא עזב אותו.
בשנת 1808 הוא התחתן עם הנרייט — אנריאטה — בלונדל, קלוויניסטית שוויצרית בת שש עשרה שדמותה העדינה, האוהבת והחזקה העניקה לו את היציבות הביתית שמעולם לא הכיר. בשנת 1810 היא, מנצוני ואמו נכנסו כולם לכנסייה הקתולית, והמשפחה חזרה לאיטליה. המקורות חלוקים לגבי הקצב: דיווח אחד מציב את ההמרה בדיוק ב-1810, אחר מתאר חזרה הדרגתית לאמונה שהבשילה בסביבות 1816 תחת השפעת אנשי דת בעלי נטייה יאנסניסטית שהדריכו את אשתו. מה שאינו מוטל בספק הוא התוצאה. האתאיסט הצעיר האנטי-קלריקלי הפך לדמיון הקתולי הרציני ביותר בספרות האיטלקית של המאה התשע-עשרה, והארכיטקטורה המוסרית של הסיפורת שלו — השגחה הפועלת באופן בלתי נראה דרך קטסטרופה — מתוארכת לתקופה זו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מזמורים, וקיסר מת
האמונה שהתעוררה מחדש הולידה את Inni Sacri (מזמורים קדושים), שנכתבו בין 1812 ל-1815, מתוכם הושלמו חמישה, כולל "התחייה" ו"פנטקוסט". בשנת 1819 פרסם את Osservazioni sulla morale cattolica, הגנה על המוסר הקתולי מפני התקפת הנאורות — ויכוח, למעשה, עם עולמו של סבו שלו.
ואז, בשנת 1821, נפוליאון מת בסנט הלנה, ומנצוני כתב את "Il cinque maggio" — "החמישה במאי" — תוך ימים ספורים. זו נותרה אחת האודות המפורסמות ביותר באיטלקית, שיר שמסרב גם להגיוגרפיה וגם לבוז, שוקל את תהילתו של קיסר מול מותו כלא-כלום על סלע.
שבירת הכללים
שתי הטרגדיות בחרוזים של מנצוני, Il conte di Carmagnola (1820) ו-Adelchi (1822), היו פרובוקציות מכוונות: הוא נטש את האחדויות הקלאסיות של זמן ומקום ששלטו בדרמה האיטלקית והצרפתית, והגן על ההחלטה ב-מכתב למר שובה על האחדויות (1820). המחזות נקראים כעת פחות מאשר מתווכחים עליהם, אך הטיעון היה חשוב — זה היה הרומנטיקה האיטלקית שהכריזה שהאמת ההיסטורית עולה על צורה מורשת.
המאורסים
בין אפריל 1821 לספטמבר 1823 הוא ניסח את Fermo e Lucia, גרסה כל כך שונה מהספר המוגמר שהיא לא פורסמה עד 1916, זמן רב לאחר מותו. לאחר עיבוד מחדש, הוא הופיע בשלושה כרכים בין 1825 ל-1827 כ-I promessi sposi.
הסיפור צנוע באופן מטעה. בדוכסות מילאנו תחת שלטון ספרד בין 1628 ל-1630, שני איכרים, רנצו טרמלינו ולוצ'יה מונדלה, נמנעים מלהתחתן כי הברון המקומי דון רודריגו רוצה את לוצ'יה לעצמו. מה שבא בעקבותיו הוא פרידה, בריחה, האשמת שווא, חטיפה, מהומות, רעב, מלחמה ולבסוף המגיפה שרוקנה את מילאנו ב-1630 — פרקים 31 עד 34 נותרו בין הדיווחים הגדולים ביותר על מגיפה בספרות האירופית, בנויים על הכרוניקה של ג'וזפה ריפמונטי מ-1640 ולא חוסכים מהפרנויה ההמונית שיצרה לינצ'ים של "מושחים" חשודים. מנצוני השלים יצירה דוקומנטרית נלווית, Storia della colonna infame, בשנת 1829 ופרסם אותה כנספח ב-1842. "השאלות הגדולות על הרוע, על סבלם של חפים מפשע, הן הנושא הבסיסי של הספר", ומנצוני מסרב בגלוי לענות עליהן.
לכבס את בגדיו בארנו
התיקון הוא החלק שהפך אותו למוסד לאומי. לא מרוצה מהשפה של 1827, מנצוני בילה בערך שלוש עשרה עד חמש עשרה שנים בהסרת אזוריזמים לומברדיים ושכתוב הרומן כולו בטוסקנית פלורנטינית — הניב של דנטה — בעבודה עם אינטלקטואלים פלורנטינים. אפילו שמו של הגיבור השתנה, פרמו הפך ללורנצו, רנצו. המהדורה הסופית הופיעה ב-1840-42. בשנת 1868 הוא חתם את הפרויקט בדוח ממשלתי, Dell'unità della lingua e dei mezzi di diffonderla, על אופן הפצת השפה הלאומית.
ההשפעה הייתה חוקתית. יחד עם הקומדיה האלוהית, המאורסים נחשב למי שביסס את הטוסקנית כאיטלקית סטנדרטית. מדינה שעדיין לא הייתה קיימת רכשה פרוזה שבה היא יכולה להתקיים.
חיים מוצלים על ידי מוות
חייו הפרטיים היו קטלוג של אובדן. ילדים מתו ב-1811 וב-1823; אנריאטה מתה ב-1833 ובתם הבכורה ג'וליה ב-1834. הוא נישא בשנית ב-1837, לתרזה בורי סטמפה, ושרד את כל ילדיו מלבד שניים. הפוביות מעולם לא נעלמו — נאמר שהוא שקל את בגדיו כמה פעמים ביום. איטליה המאוחדת העניקה לו פנסיה והפכה אותו לסנאטור בפרלמנט הראשון שלה ב-1860, ורומא הפכה אותו לאזרח כבוד ב-1872. הוא מת ב-22 במאי 1873. הלוויה הממלכתית, בהשתתפות הנסיך אומברטו מסבויה, טופלה כטרגדיה לאומית, וג'וזפה ורדי כתב את ה-Messa da Requiem שלו לזכרו של מנצוני, שהוצגה בבכורה במילאנו ב-1874 — מאז "הרקוויאם של מנצוני".
מדוע אלסנדרו נקרא גאון
האיכות היא סבלנות ארכיטקטונית. רוב הסופרים כותבים ספר; מנצוני כתב ספר שלוש פעמים לאורך שני עשורים, כשהוא מחזיק מכונה היסטורית עצומה — מגיפה, רעב, כיבוש זר, פוליטיקה כנסייתית, משפט פלילי — במתח עם שני צעירים רגילים לחלוטין, ומעולם לא נתן למכונה למחוץ אותם לסמלים. חוקרים מייחסים לו שני דברים שכמעט אף סופר אחר לא עשה: גילוי "שפת פרוזה לאומית" ותפיסת "המהות הרוחנית של האומה שלו". סר וולטר סקוט, האיש שהמציא את הצורה שבה מנצוני עבד, כינה זאת הרומן הטוב ביותר שכתב אי פעם. סרג'יו פסיפיצ'י מציין שרק הקומדיה האלוהית משכה מחקר איטלקי אינטנסיבי יותר.
טיעון הנגד הכנה הוא שהמעמד הזה הוא במידה רבה לאומי, ושהוא עולה לו בקוראים. מחוץ לאיטליה מנצוני מוערך יותר מאשר נקרא; המוניטין של הספר בחו"ל מבוסס על קטעים, בעיקר המגיפה. בתוך איטליה חלה הבעיה ההפוכה — זו קריאת חובה לבני חמש עשרה, מה שלא עשה חסד עם החיוניות שלו. מבקרים התווכחו זמן רב על המסגרת הקתולית הפרובידנציאלית, שניתן לקרוא כנחמה שנכפתה על סבל שהרומן זה עתה הראה כשרירותי, ויצירתו "עוררה ויכוחים לגבי פרשנויות דתיות וחברתיות" מההתחלה. הטרגדיות בחרוזים הן כיום בעלות עניין היסטורי בעיקר. מנצוני הוא גאון של ספר אחד — אבל הספר עזר ליצור מדינה.
מורשת
המאורסים היא היצירה הנקראת ביותר בשפה האיטלקית, סטנדרט בבתי ספר תיכוניים באיטליה, וספקית קבועה של ניבים: פרפטואה היא עדיין עוזרת הבית של כומר, ו-"questo matrimonio non s'ha da fare" הוא עדיין מה שאיטלקים אומרים כשמשהו נאסר על ידי מישהו עם יותר כוח מאשר זכות. הוא עובד לאופרות על ידי פונקיילי ופטרה וצולם שוב ושוב מאז 1908; בשנת 2015 האפיפיור פרנציסקוס המליץ עליו לזוגות מאורסים. מעט סופרים חיו כדי לראות הערצה כזו, ועוד פחות השאירו למדינתם לא רק יצירת מופת, אלא את המילים לדון בה.