אלכסנדר דרוקו: איש הכל
לאלכסנדר דרוקו (Aleksandar Deroko) היה מושג לעצמו שאף הגדרה מקצועית לא תפסה במדויק: הוא כינה את עצמו "איש הכל" – כל דבר בחיים עניין אותו. אדריכל, טייס חיל האוויר, חוקר ימי הביניים, צייר ואתנוגרף של פינות הרחוב בבלגרד, הוא בילה תשעה עשורים בסירוב לבחור בתחום עיסוק אחד, והאדריכלות הסרבית עדיין מנסה לעבד את מה שהותיר אחריו בכל אחד מהם.
מהחפירות אל תא הטייס
דרוקו נולד ב-4 בספטמבר 1894 למשפחה בעלת שושלת אמנותית יוצאת דופן: מוצאו התחקה אחר ונציאני בשם מרקו דה רוקו (Marco de Rocco), שהתיישב בדוברובניק; סבו יובאן (Jovan) עבד כמורה לאמנות בבלגרד, וצד אמו קשר אותו ליובאן דורדביץ' (Jovan Đorđević), מייסד התיאטרון הלאומי הסרבי, ולסופר סטבן סרמאץ (Stevan Sremac). הוא נרשם לפקולטה הטכנית של אוניברסיטת בלגרד כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, והתנדב מיד לשירות בחיל התותחנים. הוא הועבר לגדוד בסקופיה לפני שהתעניינותו המוקדמת באווירונאוטיקה הביאה לשיבוצו מחדש בחיל האוויר המלכותי הסרבי; הוא הוכשר כטייס בצרפת ב-1915 וטס בחזית סלוניקי עד לשביתת הנשק – ניסיון שהציב את האדריכל לעתיד של מבצרים מימי הביניים באוויר מעל הנוף עצמו, שמגדליו ומנזריו העתיקים יהיו נושא מחקרו במשך שארית חייו.
לאחר המלחמה, השכלתו האדריכלית של דרוקו הפכה כמעט בכוונה לנודדת: הוא למד ברומא, בפראג ובברנו לפני שסיים לבסוף את לימודיו באוניברסיטת בלגרד ב-1926, ומלגה ממשלתית צרפתית שלחה אותו לפריז ללימודים נוספים. מעטים מהאדריכלים הסרבים בדורו עברו בין כל כך הרבה בתי ספר לאומיים לעיצוב לפני שהחלו לעסוק במקצוע, והטווח הזה ניכר בדרך שבה המבנים המאוחרים שלו שואלים השראות ממקורות שונים.
אדריכלות של סמלים
מה שבנה דרוקו לאחר שחזר לבלגרד מתנגד לקטגוריות המקובלות בין שתי מלחמות העולם של מסורתיות מול מודרניזם. מחקרים על עבודתו מתארים את הפרקטיקה שלו ככזו המונחית על ידי "יצירתיות רגשית" ולא על ידי רציונליזם פונקציונלי: הוא פיתח פרויקטים באמצעות סקיצות שנעשו בתוך מה שמחקר אחד מכנה "התפרצות רגשית חזקה", כשהוא בונה נרטיבים אדריכליים מתוך "סמלים, משלים, אסוציאציות, חידות ותצרפים" במקום היגיון מבני טהור. הוא דחה את המודרניזם הטהור כבלתי תואם את הרצף התרבותי, אך הוא גם לא היה רק משחזר – הוא שילב צורות סרביות-ביזנטיות מימי הביניים, בנייה עממית, תוכניות של כנסיות נוצריות מוקדמות, התייחסויות לרנסנס האיטלקי וחומרים מודרניים עדכניים באותה פרקטיקה, ולעיתים באותו בניין, וסימן את עבודתו בפרטים סמליים חוזרים: צלבים דקורטיביים השזורים בלבנים, עיטורי ברזל יצוק, ואבן פוליכרומית שנבחרה בשל משמעותה לא פחות מאשר בשל השפעתה החזותית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בין 1925 ל-1960 הוא השלים עשרים ושמונה פרויקטים והותיר עשרים ושבעה נוספים כתכנונים שלא מומשו – אחד עשר בתים שנבנו לעומת חמישה שלא נבנו, שש כנסיות שנבנו לעומת אחת עשרה שמעולם לא ירדו מהנייר, תשעה אנדרטאות שנבנו לעומת ארבע שלא נבנו, ושני מבני ציבור לעומת שבעה שלא נבנו. היחס הזה, יותר כנסיות שלא נבנו מאשר כאלה שנבנו, אומר משהו על כמה שאפתניות היו ההזמנות הדתיות שלו וכמה לעיתים קרובות הן נכשלו, כשהבולטת שבהן היא כנסיית סאווה הקדוש.
סאווה הקדוש והקתדרלה שנקטעה
הפרויקט הגדול והמשמעותי ביותר של דרוקו היה קתדרלת סאווה הקדוש בבלגרד, שבה שיתף פעולה ב-1932 עם בוגדן נסטורוביץ' (Bogdan Nestorović) (יש המייחסים לניקולה נסטורוביץ' את שלב התכנון המוקדם) לאחר שזכו בתחרות להשלמת אנדרטה שתוכננה מאז סוף המאה התשע-עשרה. הבנייה החלה ב-1935 על מה שיהפוך לאחת הכנסיות האורתודוקסיות הגדולות בעולם, מתוכננת במרכזיות בסגנון סרבי-ביזנטי ששאב ישירות מהמבנים מימי הביניים שדרוקו הקדיש את הקריירה האקדמית שלו לסקר. מלחמת העולם השנייה עצרה את העבודה על הבניין, והוא לא הושלם במהלך חייו של דרוקו – התכנון המשמעותי ביותר שלו נותר, במשך עשורים, פרויקט שלא מומש בדיוק במובן שבו כנסיותיו האחרות נותרו לעיתים קרובות כל כך.
יצירותיו הדתיות והמגורים הקטנות יותר שהושלמו מראות את אותו טווח: כנסיית ההשתנות הקדושה בנובו סרייבו (1939–40), מעונות לפקולטה לתאולוגיה אורתודוקסית באותן שנים, בית קולונל אלזוביץ' (Colonel Elezović House) בהשראת הרנסנס הצרפתי (1927), הווילה של אובראד סימיץ' (Obrad Simić) המודרניסטית עם אלמנטים עממיים (1931), וביתו שלו בטופצ'ידר (Topčider) (1936), אותו בנה מחומרים עממיים ממוחזרים ולא ממלאי חדש – הצהרה אישית על המקום שבו האמין שאותנטיות אדריכלית באמת נמצאת. אדריכלות ההנצחה שלו, תשעה פרויקטים שהושלמו כולל אנדרטת גזימסטאן (Gazimestan) (1952–53) המציינת את אתר קרב קוסובו והגלוסקמה של גיבורי וידובדאן (Vidovdan) בסרייבו (1939), הציבו אותו במרכז הדרך שבה יוגוסלביה של בין המלחמות ולאחר המלחמה הנציחה פיזית את ההיסטוריה שלה.
החוקר של סרביה של ימי הביניים
הקריירה המקבילה של דרוקו, ואולי העמידה יותר שלו, הייתה כהיסטוריון אקדמי של אדריכלות ימי הביניים. הוא הפך לפרופסור מן המניין בפקולטה לאדריכלות בבלגרד בתחילת שנות ה-30, לימד אדריכלות של ימי הביניים ואדריכלות ביזנטית, ונבחר לאקדמיה הסרבית למדעים ולאמנויות. מחקריו על מבצרים סרביים עתיקים, מנזרים ומבנים עממיים – שפורסמו ביצירות כולל מחקרו מ-1964 על טירות מימי הביניים על הדנובה וספרו מ-1987 על האזור סביב מבצר קלמגדן (Kalemegdan) בבלגרד – תמכו בקידום הזהות התרבותית המשותפת של מדינת יוגוסלביה שבין המלחמות, אם כי מחויבותו האישית לתיעוד ושימור מבנים אלה הייתה עמוקה יותר ממה שכל אידיאולוגיה מדינית יכלה לתבוע עליו קרדיט. הוא גם עבד כמשמר מורשת והותיר גוף של איורים אדריכליים וגלויות אישיות המתעדים את רחובות בלגרד והמונומנטים כפי שראה אותם משתנים לאורך חייו.
מדוע אלכסנדר נקרא גאון
הטיעון לקריאה לדרוקו גאון נשען פחות על יצירת מופת בודדת – הפרויקט הגדול ביותר שלו, סאווה הקדוש, נקטע על ידי המלחמה והושלם על ידי אחרים זמן רב לאחר מותו – ויותר על השלמות הלא שגרתית של הסינתזה שלו: אדריכל שהיה בו-בזמן החוקר המוביל של המבנים מימי הביניים שמהם שאב, מה שהעניק למסורתיות שלו דיוק תיעודי שחסר לרוב בני דורו שעבדו בסגנונות רומנטיים-לאומיים דומים. חוקרים הבוחנים את התפוקה שלו דוחים ספציפית את התווית "שמרן" שדבקה בו לעיתים קרובות, וטוענים שהוא היה ביסודו אוונגרד בשיטתו גם כאשר היה מסורתי באוצר המילים שלו – "מורד שלא רצה להשתחוות לאף סגנון אדריכלי". זוהי טענה אמיתית וספציפית על עצמאות יצירתית, לא תואר כבוד מעורפל. הטיעון הנגדי הכנה הוא משמעותי, עם זאת: כמעט מחצית מהפרויקטים שלו, כולל הזמנות הכנסייה החשובות ביותר שלו, מעולם לא נבנו, והשפעתו עברה בעיקר באמצעות הוראה ומחקר שימור ולא באמצעות גוף של מבנים עומדים שאדריכלים מאוחרים יותר חיקו באופן גלוי. הגאונות שלו, אם המילה חלה, הייתה יותר של מסנתז וחוקר-פרקטיקן מאשר של חדשן שצורותיו הועתקו – סוג אחר, שקט יותר של מקוריות מאשר הקשת שמצטלמת.
מורשת
דרוקו נפטר ב-30 בנובמבר 1988, לאחר שחי מספיק זמן כדי לראות את המדינה שסייע להגדיר חזותית עוברת שתי מלחמות עולם ותמורה במערכות פוליטיות. קתדרלת סאווה הקדוש, השאיפה המרכזית הבלתי גמורה של הקריירה שלו, הושלמה לבסוף עשורים לאחר מותו, אנדרטה שעדיין נושאת את העיצוב הסרבי-ביזנטי שלו ושל נסטורוביץ' גם כאשר הבניין האריך ימים יותר מכל אדריכל שעבד עליו. כתיבתו האקדמית על מבצרים ומנזרים סרביים מימי הביניים נותרה קריאת יסוד לתחום שסייע להקים בתוך ההיסטוריה האדריכלית היוגוסלבית והסרבית.