אלברט שווייצר: האיש שוויתר על הכול פעמיים
עד שנת 1905, אלברט שווייצר היה בן שלושים וכבר סיים שתי קריירות שרוב האנשים היו מחשיבים כמפעל חיים. הוא היה כומר לותרני מוסמך שעמד לפרסם ספר שיטלטל מאה שנים של תאולוגיה ליברלית, והיה אחד מנגני העוגב הטובים באירופה, מחבר מחקר על באך שעדיין מודפס. באותה שנה הוא נרשם כסטודנט שנה א' לרפואה. שמונה שנים לאחר מכן הפליג לאפריקה המשוונית כדי לבנות בית חולים במקום ללא רופא, ונשאר שם, לסירוגין, במשך חמישים ושתיים שנים, עד מותו.
בנו של כומר אלזסי
הוא נולד ב-14 בינואר 1875 בקייזרסברג, באלזס — אז טריטוריה גרמנית, וצרפתית לאחר 1919, זהות גבולית שנשא עמו כל חייו. אביו, לואי תאופיל שווייצר (Louis Théophile Schweitzer), היה כומר לותרני-אוונגלי; אמו הייתה אדל שילינגר (Adèle Schillinger). בת דודתו אן-מארי שווייצר (Anne-Marie Schweitzer) הפכה לאמו של ז'אן-פול סארטר.
המוזיקה הגיעה ראשונה. הוא למד נגינה בעוגב אצל אז'ן מונק (Eugène Munch) החל מ-1885, ומאוחר יותר בפריז אצל שארל-מארי וידור (Charles-Marie Widor), נגן העוגב הצרפתי המפורסם ביותר בתקופתו. הוא הוסמך לכמורה בשנת 1900.
באך וישו ההיסטורי
בשנת 1905 פרסם את י. ס. באך: המוזיקאי-המשורר (J. S. Bach: Le Musicien-Poète), שהורחב לשני כרכים בגרמנית עד 1908 ותורגם לאנגלית ב-1911. טענתו המרכזית הייתה שהפרלודים הכוראליים של באך הם ציוריים — שהמוזיקה מציירת, בטון ובקצב, את הדימויים של הטקסטים שהיא מלווה. באותה שנה היה ממייסדי אגודת באך בפריז, וב-1906 פרסם חוברת על בניית עוגבים שהשיקה את ה-Orgelbewegung, התנועה להחזרת בניית העוגבים לעקרונות הבארוק. הוא היה מוזיקולוג שהתיאוריות שלו עיצבו מחדש הן את הפרשנות של מלחין והן את הייצור הפיזי של כלי נגינה.
ב-1906 פרסם גם את Geschichte der Leben-Jesu-Forschung, שתורגם ב-1910 כהחיפוש אחר ישו ההיסטורי (The Quest of the Historical Jesus). הספר סקר מאה שנים של ניסיונות מלומדים לשחזר את ישו האמיתי שמאחורי הבשורות והגיע למסקנה שכל אחד מהם הפיק ישו הדומה בנוחות למחברו. החלופה של שווייצר הייתה קשה יותר לעיכול: שישו היה מטיף אפוקליפטי שציפה בכנות לסוף העולם הקרב, וטעה. הוא טען גם שהקטגוריה המרכזית של פאולוס הייתה איחוד מיסטי — "להיות במשיח" — ולא הצדקה על ידי אמונה. זה נותר אחד הספרים המטלטלים ביותר בהיסטוריה של חקר הברית החדשה.
ההחלטה
הוא החל ללמוד רפואה באוניברסיטת שטרסבורג ב-1905 וקיבל את הדוקטורט שלו ב-1913. עבודת הדוקטורט שלו בחנה את בריאותו הנפשית של ישו, שזהו מהלך אופייני: לאחר שערער את ישו הליברלי כחוקר, הוא העריך אותו כעת כקלינאי.
ביוני 1912 נשא לאישה את הלן ברסלאו (Helene Bresslau), מפקחת יתומים עירונית ובתו של ההיסטוריון הארי ברסלאו (Harry Bresslau). היא הוכשרה כאחות. האגודה המיסיונרית של פריז קיבלה אותו כרופא, וב-1913 יצאו בני הזוג לאפריקה המשוונית הצרפתית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →למברנה
בית החולים שייסד ליד למברנה, במה שהיום היא גבון, נבנה מפח גלי: חדר ייעוץ, חדר ניתוח, בית מרקחת, וחדר עיקור. בתשעת החודשים הראשונים הוא בדק כאלפיים חולים. העומס הקליני היה רפואה טרופית בצורתה הגולמית — מלריה, מחלת השינה, דיזנטריה, יאוז, צרעת, ונגיעות בפרעושי חול.
מלחמת העולם הראשונה קטעה זאת. כאזרח גרמני בטריטוריה צרפתית הוא נכלא, וחזר לאירופה ב-1917 כשהוא סובל מתשישות ואנמיה טרופית. הוא פתח מחדש את בית החולים ב-1924 והרחיב אותו משמעותית במהלך השנתיים הבאות. הוא מימן זאת, במידה רבה, על ידי סיורי קונצרטים באירופה כנגן עוגב ותרם את ההכנסות לגבון — רופא המממן את בית החולים שלו על ידי נגינת באך.
יראת כבוד לחיים, פרס נובל, והפצצה
הפילוסופיה האתית שלו, Ehrfurcht vor dem Leben — יראת כבוד לחיים — גרסה שאף אחד לא צריך להזיק או להשמיד שום דבר חי אלא אם כן זה בלתי נמנע באמת. הניסוח הבסיסי שלה היה פיסת פנומנולוגיה בגוף ראשון ולא טיעון: "אני חיים שרוצים לחיות, ואני קיים בתוך החיים." מכאן הוא אבחן את דעיכת הציוויליזציה המערבית ככישלון לאשר את החיים כלל.
פרס נובל לשלום לשנת 1952, שהוענק ב-1953, ציין את "אלטרואיזם, יראת כבוד לחיים, ועבודה הומניטרית בלתי נלאית שעזרה להפוך את רעיון האחווה בין בני אדם ועמים לרעיון חי." הוא קיבל את הפרס בנאום שכותרתו "בעיית השלום" והשקיע את 33,000 הדולרים במושבת מצורעים בלמברנה.
לאחר מכן בילה את שלוש-עשרה שנותיו האחרונות בקמפיין נגד נשק גרעיני, עובד לצד איינשטיין, אוטו האן וברטראנד ראסל, והיה ממייסדי הוועדה למדיניות גרעינית שפויה ב-1957. ב-23 באפריל 1957 שידר את "הצהרת המצפון" שלו ברדיו אוסלו: "סיום הניסויים הנוספים בפצצות אטום יהיה כמו קרני השמש הראשונות של תקווה שהאנושות הסובלת משתוקקת להן." המלכה אליזבת השנייה הפכה אותו לחבר כבוד במסדר ההצטיינות ב-1955; הוא קיבל את פרס גתה ב-1928 והיה אמור לקבל את מדליית ג'יימס קוק ב-1959.
"אחי הצעיר"
המוניטין לא שרד בשלמותו, והסיבות לכך משמעותיות. העיתונאי ג'יימס קמרון ביקר בלמברנה ב-1953 ומצא זוהמה, היעדר שירותים מודרניים, ומעט מאוד מגע בין שווייצר לאוכלוסייה המקומית. צ'ינואה אצ'בה תקף אותו על משפט שכתב בפועל — "האפריקאי הוא אכן אחי אך אחי הצעיר" — ועל סטנדרטים של היגיינה שאצ'בה השווה לרפואה שלפני תיאוריית החיידקים. שווייצר תיאר את האפריקאים כ"ילדים" הזקוקים ל"סמכות", ומאוחר יותר ניסח מחדש את השורה כ"אני אחיך, זה נכון, אבל אחיך הבכור." בסופו של דבר הודה ש"הזמן לדיבור על אחים מבוגרים וצעירים עבר", וזו הודאה ולא הגנה.
יש טיעון מהצד השני. הביוגרף שלו אדגר ברמן טען ששיעורי ההישרדות בניתוחים בלמברנה השתוו לבתי חולים מערביים רבים, וכי מתן אפשרות למשפחות המטופלים להישאר עמם — אחת הפרקטיקות שמבקרים מצאו כפרימיטיבית — שיפרה באופן מדיד את התוצאות תחת אילוצי משאבים קשים.
מדוע אלברט מכונה גאון
הטענה יוצאת דופן מכיוון שהיא אינה נוגעת לעומק בתחום אחד אלא להישג אמיתי מהדרגה הראשונה בשלושה תחומים לא קשורים. החיפוש אחר ישו ההיסטורי כיוון מחדש את חקר הברית החדשה למשך מאה שנה. ספר באך שינה את האופן שבו המוזיקה מתפרשת, וחוברת העוגב מ-1906 שינתה את האופן שבו הכלים נבנים. התואר ברפואה נרכש מאפס בגיל שלושים ושימש במשך חצי מאה בתנאים הקשים ביותר הקיימים. מעט מאוד אנשים מצליחים באחד מאלה; השילוב הוא כמעט ללא תקדים, והוא הוחזק יחד על ידי רעיון אתי יחיד שהוא ניסח בעצמו ואז ציית לו עד לפרט האחרון. ועדת נובל כיבדה את הפילוסופיה, לא רק את הצדקה.
טיעון הנגד הכנה הוא שהסמכות המוסרית שהמילה "גאון" שואלת כאן נפגעה. הפטרנליזם של שווייצר כלפי האפריקאים ששירת לא היה מקרי להשקפת עולמו אלא מוטמע בה, והביקורת של אצ'בה ניצחה במידה רבה בוויכוח. בית החולים שלו היה, בסטנדרטים של 1953, מנוהל בצורה גרועה. התאולוגיה שלו, על כל עוצמתה, היא עבודה של הריסה יותר מאשר בנייה. ויראת כבוד לחיים היא אינטואיציה אתית שנטענת בביטחון עצום ולא מערכת פילוסופית שניתן להגן עליה צעד אחר צעד — וזו הסיבה שפילוסופים מצטטים אותו פחות מאשר מעריציו. הוא היה אדם גדול עם מוח של המאה התשע-עשרה, ושני חלקי המשפט הזה נושאים בנטל.
מורשת
הוא מת ב-4 בספטמבר 1965 בבית החולים שלו בלמברנה, בגיל תשעים. בית החולים עדיין פועל, ובתו רנה שווייצר מילר (Rhena Schweitzer Miller) המשיכה את העבודה.
מה ששורד בצורה הברורה ביותר הוא הדבר הקטן ביותר: הטענה שנטל ההוכחה מוטל על מי שמציע להשמיד דבר חי. זה עלה לו בשתי קריירות מבריקות לפעול לפיו.