אלבר פיטר: איש של שארקו בפרובינציה
ב-28 באפריל 1888 הגיע נשיא הרפובליקה הצרפתית, סאדי קארנו (Sadi Carnot), לבורדו כדי לחנוך קמפוס אוניברסיטאי חדש עבור הפקולטה לרפואה ולרוקחות. האיש ששכנע בהקמתו היה פרופסור לרפואה פנימית בן שלושים ותשע, שכיהן כדיקן פחות משלוש שנים, ושעתיד היה להחזיק בתפקיד זה, בשתי תקופות ארוכות, במשך שני עשורים. אלבר פיטר היה יכול להישאר בפריז לצד שארקו (Charcot) ולהפוך למפורסם. במקום זאת, הוא חזר הביתה ובנה משהו.
ילדות בבורדו ומלחמה
הוא נולד ב-26 באוגוסט 1848 ברחוב טרוורסר 13 (13 Rue Traversère) בבורדו — רחוב הנושא כיום את שמו — לז'אן אדולף פיטר, בעל קרקעות שנפטר כאשר אלבר היה בן שמונה, ולמדלן קוראלי רוסיי (Madelaine Corali Rousseille), מוכרת במכולת. הוא החל את לימודי הרפואה בשנת 1866 בבית הספר לרפואה וכירורגיה סנט קום (St Côme) בבורדו, והחל מ-1867 שימש כמתמחה וכעוזר קליני תחת הפרופסור ז'ינטראק (Gintrac). מלחמת צרפת-פרוסיה תפסה אותו בגיל עשרים ושתיים, והוא שירת כרופא עזר; הפציעות שראה אז יחזרו לעבודתו כעבור חצי מאה, כאשר מלחמה אחרת הניבה את אותן פציעות במספרים גדולים יותר.
הסלפטרייר
בשנת 1872 הוא עבר את בחינת ההתמחות של פריז ונכנס למערכת בתי החולים של הבירה, מה שמשמעותו, באותו רגע בהיסטוריה, הייתה כניסה למעבדה הנוירולוגית הפורייה ביותר בעולם. בבית החולים סלפטרייר (Hôpital de la Salpêtrière) הוא עבד תחת ז'אן-מרטן שארקו (Jean-Martin Charcot) לצד ז'וזף בבינסקי (Joseph Babinski), ז'ורז' ז'יל דה לה טורט (Georges Gilles de la Tourette) וז'וזף-ז'ול דז'רין (Joseph-Jules Déjerine) — ארבעה שמות שביניהם אחראים לחלק ניכר מהבדיקה הנוירולוגית המודרנית. הוא השלים את העבודה הקלינית עם הכשרה מעבדתית קשה: מחקר פיזיולוגי בקולז' דה פראנס (Collège de France) תחת אטיין-ז'ול מארי (Étienne-Jules Marey), ואנטומיה פתולוגית תחת לואי-אנטואן רנבייה (Louis-Antoine Ranvier). הוא הגן על התזה לדוקטורט שלו, על נגעים במרכז הסגלגל (centrum ovale), תחת פיקוחו של שארקו ב-1877. הוא ושארקו הפכו למשתפי פעולה קרובים וחברים.
מיפוי קליפת המוח המוטורית
העבודה המדעית המרכזית בחייו של פיטר שייכת לפרויקט הגדול של המאה התשע-עשרה של לוקליזציה מוחית — הניסיון לבסס, כנגד התנגדות ניכרת, שתפקודים ספציפיים שוכנים במקומות ספציפיים בקליפת המוח. יחד עם שארקו הוא חקר אזורים בקליפת המוח המוטורית אצל 108 חולים, תוך מתאם בין מה שהחולה איבד בחייו לבין מה שהפתולוג מצא לאחר המוות; עבודתם המשותפת הופיעה ב-1883. כדי לעשות זאת הוא המציא טכניקה שיטתית של חיתוך מוח סדרתי המכונה עדיין חתכי פיטר (Pitres sections). שני סימנים קליניים נושאים את שמו מחלקים אחרים של עיסוקו: סימן פיטר, אובדן רגישות בגיד אכילס בטבס דורסליס (tabes dorsalis), שתואר עם ז'אן אבאדי (Jean Abadie), וסימן המטבע של פיטר, שינוי בצליל המופק מהקשת מטבעות על החזה כאשר קיים נוזל פלאורלי — תזכורת לכך שהוא נשאר רופא כללי כמו גם נוירולוג.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אובדני השפה
עבודתו על אפזיה היא החלק בתפוקתו שמדעי המוח דוברי האנגלית עדיין מצטטים. הוא פרסם על אגרפיה מוטורית טהורה ב-1884 — מקרה שעדיין נבחן מחדש בספרות המודרנית — על אפזיה אמנסטית, וב-1895 על אפזיה אצל רב-לשוניים, השאלה מה קורה למוח רב-לשוני כאשר השפה נשברת. וכאן הראה פיטר את האיכות שמפרידה בין לוקליזטור טוב לבין דוגמטי. לאחר שבילה שנים בהדגמה שלתפקודים יש כתובות, הוא התעקש שלזיכרון אין: מרכזים חושיים בקליפת המוח, הוא כתב, אינם מבודדים משאר המוח ואינם מתפקדים באופן אוטונומי. הוא עזר לבנות את המפה והוא ידע מה המפה אינה יכולה לעשות.
היסטריה, היפנוזה ופרישה
בין 1884 ל-1890 העביר פיטר הרצאות קליניות על היסטריה והיפנוזה, בעקבות הדוקטרינות של שארקו, ופרסם אותן עם הקדמה מאת שארקו עצמו. כאשר שארקו מת ב-1893, פיטר נטש את הנושא. החלטה זו — שקטה, לא מוסברת ונכונה — מספרת עליו יותר מאשר ההרצאות. הוא פנה במקום זאת לאובססיות ולהפרעות פסיכיאטריות, והציג ממצאים על 250 מקרים שלו עם עמנואל רז'יס (Emmanuel Régis) בקונגרס במוסקבה ב-1897 ופרסם עבודת עיון בנושא ב-1902.
עשרים שנה כדיקן
פיטר היה דיקן הפקולטה לרפואה ורוקחות של בורדו מנובמבר 1885 עד ינואר 1898, ושוב מינואר 1904 עד ינואר 1915. הוא השיג את בניית הקמפוס החדש בכיכר אקיטן (Place d'Aquitaine). הוא נלחם בסגירת בית הספר לרפואה ימית, הסנט נאבאל (Santé Navale), ב-1890. הוא יצר קתדרות במיילדות, גינקולוגיה, כירורגיית ילדים, רפואת עיניים, ביוכימיה ואף-אוזן-גרון, וב-1913 הוא הקים את הקתדרה הראשונה לפסיכיאטריה בפרובינציה של צרפת, עבור רז'יס. בית הספר לנוירופסיכיאטריה של בורדו — מבוסס אנטומית, קשור לפיזיולוגיה ולרפואה פנימית — הוא יצירתו.
רפואה לעניים ולחיילים
הוא פתח התייעצויות חוץ בחינם לנזקקים בבית החולים סנט אנדרה (Saint André). הוא חקר את העברת השחפת בקרב משפחות עניות, זיהה את הקשר בין עוני לזיהום, תמך בתיאוריית ההעברה מאדם לאדם בעקבות קוך (Koch), והניע את בניית ה-Foyer Dupreux ב-1903, מרפאת השחפת הראשונה של בורדו. באוגוסט 1914 הוא פתח מחלקות פסיכיאטריות לחיילים ולקח פיקוד על המחלקה הצבאית לנוירופסיכיאטריה, כשהוא חוזר לפציעות העצבים של נעוריו — תחושות רפאים אצל קטועי גפיים, המנגנונים של התחדשות עצבית.
מדוע אלבר מכונה גאון
האיכות הבולטת אצל פיטר היא המוח המקשר: היכולת להחזיק בו-זמנית סימן ליד המיטה, ניסוי פיזיולוגי ופרוסה של מוח מת ולראות מה מחבר ביניהם. הוא הוכשר בדיוק לכך — שארקו למרפאה, מארי לפיזיולוגיה, רנבייה לרקמות — והוא השתמש בזה על 108 חולים כדי לעזור לקבע לוקליזציה מוטורית, ואז המציא את שיטת החיתוך שהפכה את המתאם לשחזור עבור כל השאר. הרגע האינטלקטואלי הטוב ביותר שלו הוא שלילי: לאחר שהוכיח כי תפקודים מסוימים מאורגנים מקומית, הוא סירב להסיק שכולם כאלה, ואמר שלא ניתן להצמיד זיכרון למרכז אחד. זו משמעת, והיא נדירה יותר מגילוי.
המקרה הנגדי הוא פשוט ופיטר כנראה היה מקבל אותו. הוא היה משתף הפעולה של שארקו, לא השווה לו; על היסטריה והיפנוזה הוא עקב אחר דוקטרינה שלא שרדה, והוא נטש את הנושא כשמורהו מת במקום לבדוק אותו. אין חוק, אין תסמונת מהדרגה הראשונה ואין תיאוריה שנושאת את שמו בלבד — רק שני סימנים קליניים וטכניקת נתיחה. שיפוט הוגן הוא שהגאונות שלו הייתה מוסדית בעיקרה: הוא היה הסוג הטוב ביותר של בונה אקדמי, קלינאי מהשורה הראשונה שהפך פקולטה פרובינציאלית לבית ספר למחקר ונתן לנוירופסיכיאטריה הצרפתית בירה שנייה. בני דורו תיארו אינטליגנציה מבריקה בשילוב עם טוב לב והומור רב. השילוב הזה בנה את הקמפוס.
מורשת
הוא מונה לחבר בהתכתבות של האקדמיה לרפואה ב-1888 וחבר מלא ב-1889, זכה בפרס ללמאן (Lallemant) של האקדמיה למדעים ב-1887 ובפרס מונטיון (Montyon) ב-1898, ועלה בדרגות הלגיון דה הונור (Légion d'honneur) מאביר ב-1888 למפקד ב-1913. הוא פרש ב-1919 ומת בבורדו ב-25 במרץ 1928, בגיל שבעים ותשע, לאחר נפילה במדרגות. תלמידיו כללו את פייר ז'נה (Pierre Janet) וז'אן-רנה קרושה (Jean-René Cruchet). רחוב בבורדו ואמפיתיאטרון בקמפוס ויקטואר (Victoire) של האוניברסיטה נושאים את שמו, וקהילת מדעי המוח בעיר עדיין מתארכת את ההיסטוריה שלה ממנו.