אלן דלון: הפנים היפות והמסוכנות של הקולנוע הצרפתי
הוא היה מלח ששוחרר בקלון ועבד כמלצר וכסבל כאשר צייד כישרונות הוליוודי איתר אותו בקאן והציע לו כרטיס טיסה לאמריקה — והוא דחה זאת, בעצתו של במאי צרפתי, כדי להישאר ולעשות במקום זאת את "בנו של שמש". אלן דלון בנה פרסונה קולנועית בדיוק מתוך אותה סתירה: פנים כל כך יפות שנראו בלתי מזיקות, המגלמים גברים שכמעט מעולם לא היו כאלה.
ילדות של פנימיות וחנויות אטליז
אלן פביין מוריס מרסל דלון (Alain Fabien Maurice Marcel Delon) נולד ב-8 בנובמבר 1935 בסו, במחוז או-דה-סן מחוץ לפריז. הוריו התגרשו עד שהיה בן ארבע, ושניהם נישאו מחדש, מה שהעניק לו אחות למחצה ושני אחים למחצה בעודו גדל בטלטולים בין פרוורי פריז. הוא נשלח לשורה של פנימיות וגורש מיותר מאחת מהן בשל מה שביוגרפים מתארים כבעיות משמעת. בגיל ארבע عشرה, הוא עזב לחלוטין את החינוך הפורמלי כדי לעבוד באטליז של אביו החורג.
הצי והודו-סין
בגיל שבע עשרה, דלון התגייס לצי הצרפתי כחייל נחתת (fusilier marin) ושירות במהלך מלחמת הודו-סין הראשונה. המשמעת הצבאית התאימה לו לא יותר ממה שבית הספר התאים: רישומים צבאיים מתארים אותו כ"בלתי ממושמע", והוא בילה קרוב לשנה בכלא צבאי בטרם קיבל שחרור מחפיר ב-1956 ושב לצרפת. הוא התגלגל לאחר מכן בשורה של עבודות רגילות — מלצר, סבל, איש מכירות, מזכיר — ללא כל תוכנית ברורה למשחק.
התגליות בקאן
הפריצה הגיעה כמעט במקרה: בפסטיבל הסרטים בקאן, דלון פגש את השחקנית בריז'יט אובר, ודרך מעגל הכרויותיה נתקל בצייד כישרונות שעבד עבור המפיק ההוליוודי דייוויד או. סלזניק, שהציע לו חוזה עבודה בארצות הברית. הבמאי הצרפתי איב אלגרה הניא אותו מכך, וליהק אותו במקום זאת בסרט "כשהאישה מתערבת". הסרט הצליח, וקריירה קולנועית שהוליווד יכולת הייתה לבלוע נשארה נטועה בקולנוע הצרפתי והאיטלקי תחת זאת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הבמאים שיצרו אותו
המוניטין הבין-לאומי של דלון נבנה באמצעות שיתופי פעולה עם שניים מהבמאים התובעניים ביותר בקולנוע האירופי. לוקינו ויסקונטי ליהק אותו לסרטים "רוקו ואחיו" (1960) והסרט האפי "הברדלס" (1963), תפקידים שביססו אותו כשחקן דרמטי רציני ולא סתם אליل נעורים. מיכלאנג'לו אנטוניני ביים אותו ב"ליקוי חמה" (1962). אך הייתה זו השותפות שלו עם ז'אן-פראן מלוויל שהגדירה את הפרסונה הקולנועית שלו במדויק: "הסמוראי" (1967) ליהק אותו כמתנקש אדיש, כמעט אילם, הופעה כל כך מבוקרת עד שהפכה לתבנית של סוג מסוים של קור, שקט מסוכן שסרטי פשע מאוחרים יותר ברחבי העולם חיקו. מלוויל ודלון המשיכו עם "המעגל האדום" ו"שוטר", מהדקים שיתוף פעולה שנותר נקודת ייחוס לז'אנר הפשע. "בנו של שמש" (1960), פריצת הדרך שלו כטום ריפלי הרוצח וגונב הזהות, הקדים דמות שאחרים יחזרו אליה במשך עשורים. הוא גם שיחק לצד כוכב הוותיק ז'אן גאבן בסרט המצליח מבחינה מסחרית "כל מספר זוכה" (1963), שילוב של קולנוע צרפתי ישן וחדש.
רומי שניידר וחיים בציבור
מערכת היחסים של דלון עם השחקנית האוסטרית-צרפתייה רומי שניידר, מ-1959 עד 1963, הפכה לאחת הרומנסות המדוברות ביותר בקולנוע הצרפתי; השניים התאחדו מקצועית שנים לאחר מכן בסרט "הבריכה" (1969), סרט שמתחושתו נשענת בגלוי על ההיסטוריה האמיתית שלהם. הוא התחתן עם נטלי דלון בשנות ה-60 המאוחרות. מחוץ למסך, חייו נותרו שזורים בשערוריות: ב-1968, שומר ראשו סטבאן מרקוביץ' נמצא מת בנסיבות שהפלילו דמויות המקורבות לדלון, ואף על פי שהפיקוח המשטרתי הגיע אליו ישירות, מעולם לא הוגשו אישומים. בעשורים מאחרים הוא מצא ביקורת מחודשת על הערות שתוארו כגזעניות, מיזוגיניות והומופוביות, וכן על קשרים עם דמויות פוליטיות שנויות במחלוקת מהימין הקיצוני — מחלוקות שהעיבו על פרס מפעל חיים "דקל הזהב" שהעניק לו פסטיבל הסרטים בקאן ב-2019, כבוד שעורר מחאות מצד ארגונים פמיניסטיים באותו זמן.
קריירה מאוחרת ענפה ולא אחידה
לאורך קריירה קולנועית ארוכה, דלון עבר גם אל מאחורי המצלמה, והפיק כארבעים סרטים וביים שניים משלו: "עבור עור של שוטר" (1981) ו"המתאבק" (1983). "מר קליין" (1976), דרמה של טעות בזיהוי על רקע כיבוש צרפת בידי נאצים, נותר אחד הסרטים המוערכים ביותר מבחינה ביקורתית של שנות היותו כוכב ראשי מאוחרות. הופעתו הקולנועית האחרונה הייתה בקומדיית האנסמבל "אסטריקס במשחקים האולימפיים" (2008), קודה שקטה לקריירה שנבנתה כמעט כולה על מתח ואיום.
מדוע אלן מכונה גאון
המילה המיוחסת לדלון אינה אותה מילה המיוחסת לסופר או למדען — שלו היא טענה על מלאכת משחק קולנועית ולא על אינטלקט. מה שמבקרים ובמאים הצביעו עליו היה שליטתו החריגה בשקט: היכולת, הממומשת במלואה ב"הסמוראי", להחזיק בהבעה ריקה למדי במשך דקות בכל פעם ולגרום לקהל לקרוא לתוכה סכנה, אבל או חישוב ללא קשר. מדובר במיומנות ספציפית שנשמעת ניתנת להוראה אך קשה ביותר לביצוע, ו"הסמוראי" מטופל לרוב כתבנית שיוצרי סרטי פשע אחרים המשיכו לחזור אליה. ויסקונטי ואנטוניני, במאים שאינם ידועים בהתמסרות לשחקנים ראשיים דקורטיביים בלבד, בנו שניהם סרטים מרכזיים סביב יכולתו לשאת סצנה באמצעות איפוק במקום הבעה. הטיעון הנגדי ההגון אמיתי: דלון היה, על פי רוב העדויות, יותר מכשיר קולנועי מעולה מאשר שחקן רב-תכליתי במובן התיאטרלי, שעובד בצורה הטובה ביותר בתוך תחום צר של גבריות קרה, מסוכנת ופצועה במקום להפגין את הטווח שמבקרים משבחים אצל שחקני אופי; ותיעודו מחוץ למסך, כולל פרשת מרקוביץ' הלא פתורה והערותיו הביגוטיות המאוחרות, מסבכים כל חגיגה פשוטה של האיש שמאחורי הפרסונה. הגאונות שלו, ככל שהיא קיימת, שייכת למערכת היחסים של המצלמה עם פניו ועם השקט שלו — ולא לרוחב.
מורשת
דלון נפטר ב-18 באוגוסט 2024 בדוש, בצרפת, בגיל שמונים ושמונה. הוא נותר הפנים המובהקות של קולנוע צרפתי מסוים שלאחר המלחמה — קר, מעורפל מוסרית, הבנוי סביב גברים ההורגים ללא תחושה גלויה — ו"הסמוראי" בפרט ממשיך להיות מוזכר על ידי יוצרי סרטים ברחבי העולם כטקסט יסוד של המותחן פשע המודרני. הקריירה שלו עומדת הן כטיעון לנוכחות קולנועית טהורה כסוג של אומנות והן כתזכורת לכך שהתנהגות מחוץ למסך ומוניטין ציבורי אינם נשארים נפרדים מהמורשת של אמן לאורך זמן.