אל פצ'יโน: הקול, ומה שמתחבא מאחוריו
אולפני השחקנים (The Actors Studio) דחו אותו כנער. הוא פנה במקום זאת לסטודיו HB, שם טיטא מסדרונות ושטף רצפות אולם בתמורה לשיעורים שלא יכול היה לשלם עבורם, וכעارب איונים ארבע שנים לאחר מכן נבחן שוב והתקבל. לי סטרסברג (Lee Strasberg), שראה את כל מי שהיה שווה לראותו, מסר לבסוף את פסק הדין: "יש שחקנים שמגלמים דמויות. אל פצ'יโน הופך אליהן. הוא מקבל על עצמו את זהותן בשלמות כה רבה שהוא ממשיך לחיות את התפקיד זמן רב לאחר שהמחזה או הסרט הסתיימו".
סאני בوي, דרום ברונקקס
אלפרדו ג'יימס פצ'יโน (Alfredo James Pacino) נולד ב-25 באפריל 1940 במזרח הארלם, בנם היחיד של רוז ג'ררדי וסלבטורה פצ'יโน, שהיגרו מסן פראטלו בסיציליה. הוריו התגרשו כשהיה בן שנתיים. הוא גודל בדרום ברונקס על ידי אימו והוריה, קייט וג'יימס ג'ררדי, שהגיעו מקורליאונה – צירוף מקרים שאף תסריטאי לא היה מעז להמציא. אימו כינתה אותו בשם החיבה סאני בוי (Sonny Boy), על שם שיר של אל ג'ולסון, ולקחה אותו לסרטים מגיל שלוש, שם היה משנן בדממה את הדמויות לאחר מכן.
הוא למעשה נשר מחטיבת הביניים הרמן רידר פרט לשיעורי אנגלית, שבהם מורה בשם בלאנש רותשטיין צירפה אותו להצגות בית ספר וגרמה לו לקרוא כתבי קודש באספות – מהפך שהוא הגדיר כמשנה חיים. הוא עבר את הבחינות לבית הספר התיכון لأמנויות הבמה. כאשר אימו התנגדה לכך ש"אנשים עניים לא עוסקים במשחק", הוא עזב את הבית ועבד כשליח, עוזר מלצר, שרת, סדרן, מרכזן ופקיד בחדר הדואר ב-Commentary. ב-1962 מתה אימו בגיל ארבעים ושלוש; סבו מת בשנה שלאחר מכן. "הייתי בן 22 ושני האנשים המשפיעים ביותר בחיי נעלמו", אמר, "כך שזה הכניס אותי לסחרחורת".
החוט
התיאטרון הגיע ראשון ומעולם לא עזב. האינדיאני רוצה את הברונקקס רץ במשך 177 הצגות בתיאטרון אסטור פלייס מינואר 1968 וזיכה אותו בפרס אובי. האם נמר לובש עניבה? עלה בברודוויי בפברואר 1969, רץ שלושים ותשע הצגות, וזיכה אותו בפרס טוני לשחקן המשנה הטוב ביותר. הוא זכה בפרס טוני שני ב-1977 עבור האימון הבסיסי של פאבליו האמל. המפיק מרטין ברגמן ראה את הראשון מביניהם, הפך למנהלו, ודחף אותו לעבר הסרטים שיגדירו אותו.
פצ'יโน תיאר את כל המפעל במשפט אחד: "החיים על החוט, אחי. זו המשחק שלי, החיים שלי. כשאני עובד, אני על החוט... אני רוצה לקחת סיכונים. אני רוצה לעוף ולהיכשל".
מייקל קורלאונה והעשור שאחריו
הופעת הבכורה שלו בתפקיד ראשי בסרט באורך מלא הייתה ב-הפאניקה בפארק המחטים ב-1971, כמכור להרואין. לאחר מכן פרנסיס פורד קופולה בחר בו לגלם את מייקל קורלאונה ב-הסנדק למרות העדפת האולפנים לכוכבים מבוססים – ניקולסון, רדפורד וביטי היו כולם בדיונים. הסיבה של קופולה לא הייתה המובנת מאליה: "האינטליגנציה שלו היא מה שציינתי ראשון... הוא משתמש במה שיש לו, באיכות המגנטית הבולטת הזו, באווירה העשנה הזו".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מה שבא אחר כך הוא ללא ספק רצף עשר השנים החזק ביותר שהיה אי פעם לשחקן מסך אמריקאי. הדחליל זכה בדקל הזהב ב-1973. סרפיקו באותה שנה, הסנדק חלק ב' ב-1974 – ש-ניוזוויק כינה "ככל הנראה התיאור הקולנועי הגדול ביותר של התקשחות לב" – אחר צהריים של פורענות של סידני לומט ב-1975 ו...וצדק לכל ב-1979 הביאו לו חמש מועמדויות לאוסקר בעשור אחד, ארבע מהן לשחקן הטוב ביותר. הוא לא זכה באף אחת מהן.
שיוט, קריסה, וטוני מונטנה
שנות ה-80 כמעט חיסלו אותו. שיוט ב-1980 זכה לביקורות קשות ולמחאות; בספר זיכרונותיו משנת 2024 סאני בوي הוא כינה אותו "מנצל" וחשף כי הפקיד באופן אנונימי את רווחיו ממנו בנאמן צדקה. מחבר! מחבר! הגיע בעקבותיו ונכשל. הוא עזב את הקולנוע במשך ארבע שנים וחזר לבמה.
פני סלק של בריאן דה פלמה ב-1983 לגונה בשל האלימות שבו עם צאתו לאקרנים ולאט לאט הפך לאחד הסרטים המצוטטים ביותר אי פעם, כאשר דמותו הראשית אומצה בשלמותה על ידי ההיפ-הופ האמריקאי. פצ'יโน מעולם לא חשש מאריתמטיקה של הישרדות: הוא לקח את ג'ק וג'יל ב-2011, שזיכה אותו בפרס ראזי, משום ש"רואה החשבון שלי היה בכלא, והייתי צריך משהו מהר".
העלייה השנייה
שרשרת הסרטים החלה מחדש ב-ים של אהבה ב-1989. ב-1992 הוא הפך לשחקן הזכר הראשון המועמד בשתי קטגוריות משחק באותה שנה – שחקן משנה עבור גלנגרי גלן רוס, שחקן ראשי עבור ניחוח אישה – וזכה באחרון, כקולורל פרנק סלייד העיוור והצועק. היט (Heat) של מייקל מאן ב-1995 הפגיש בינו לבין רוברט דה נירו על המסך בפעם הראשונה. מאן תיאר את ההכנה שלו במונחים של צייר: "בוהה בקاماس ריק שעות רבות בריכוז אינטנסופי... ואז יש סדרה של משיכות מכחול". דוני בראסקו ו-האינסיידר הגיעו לאחר מכן, ואז אינסומניה עבור כריסטופר נולאן ב-2002. ב-2019 ביים אותו מרטין סקורסזה בפעם הראשונה, כג'ימי הופה ב-האירי, והביא לו מועמדות תשיעית לאוסקר.
שייקספיר, והסרטים שהוא עצמו עשה
הוא משמש כיושב-ראש משותף של אולפני השחקנים מאז 1995 ומגדיר זאת כ"המקום שלנו ללכת אליו כדי לקבל את ההרגשה הזו של שייכות למשהו". הסרטים שלו הם כולם אובססיות ולא מוצרים: מחפשים את ריצ'רד ב-1996, חקירה תיעודית של ריצ'רד השלישי שזכתה בפרס גילדת הבמאים; קפה סיני ב-2000, במימון עצמי במשך כמעט שלוש שנים; ויילד סלומֶה ב-2011, שאותו כינה הפרויקט האישי ביותר שלו. הוא גילם את שיילוק בסרט ב-2004 ושוב בברודוויי ב-2010, וב-2026 העניק לו גלובוס שייקספיר את פרס סם וונאמaker.
מדוע אל נקרא גאון
העדות כאן ספציפית באופן יוצא דופן, והיא מגיעה מאנשים המוסמכים לתת אותה. סידני לומט, שביים אותו פעמיים: "הכול נובע מאיזשהו גרעין מדהים בתוכו. לא הייתי מעלה בדעתי לנסות להתקרב אליו, כי זה יהיה כמו להגיע למקום כלשהו בקרבת מרכז כדור הארץ". סידני פולאק: "ברגע שהוא מתחיל במסלול של דמות, זה כמו כלב שקולט ריח". דייוויד מאמيت השווה את עבודת הדמויות שלו לזו של לואי ארמסטרונג – "הוא אינו מסוגל לעשות זאת באותו אופן פעמיים". היכולת שכולם סובבים סביבה היא אלתורית: לא היכולת לאכלס תפקיד אלא היכולת להמשיך לייצר התנהגות חדשה ואמיתית בתוכו, טייק אחרי טייק, מבלי לחזור על עצמו.
הדיווח של פצ'יโน עצמו על הסנדק הוא ההוכחה הטובה ביותר. "הסוד הוא המסירות", אמר. "כשהבחור רועד, ומייקל רק מדליק את הסיגריה, והוא מספיק מודע כדי לגלות שהוא לא רועד". זו אינה אינטואיציה. זהו רעיון מבני מדויק על האופן שבו דמות חושפת את עצמה דרך מה שהיא שמה לב לגבי גופה שלה – והוא מסביר הופעה הבנויה כמעט לחלוטין על מידע מוחזק.
הטיעון הנגדי ההגון הוא שאותותו המנוע, ללא בלמים, מייצר את הקריקטורה. Chicago Reader כינה אותו "שחקן המתודה העצום שלעולם אינו מפחד לבייש את עצמו במרדף אחר הבעה ספונטנית" – מלא הערצה, אך בעל חרב פיפיות. הוא השחקן המחוקה ביותר בחיים, ומה שמחומה הוא הצעקות. פרס האוסקר היחיד שלו לא הגיע עבור מייקל קורלאונה אלא עבור ההופעה הרועשת ביותר שנתן אי פעם. והפילמוגרפיה המאוחרת מכילה את ג'יגלי, 88 דקות, חוק השרשרת ו-הטקס. גאון הוא לא המילה שבה השתמשו שותפיו; מה שתיארו היה משהו מוזר יותר וקשה יותר לזיוף.
הו-אה, ואחרי
יש לו את המשולש הקדוש – אוסקר, אמי, טוני – בתוך פרס מפעל חיים של ה-AFI, המדליה הלאומית לאמנויות, הוקרות מרכז קנדי ופרס ססיל ב. דה מיל. ארבעה מסרטיו יושבים במרשם הסרטים הלאומי ושלוש משורותיו נמצאות ברשימת מאה הגדולים של ה-AFI. הסיכום שלו על העניין כולו אינו מרשים באופן אופייני: "אני מקווה שהתפיסה היא שאני שחקן. מעולם לא התכוונתי להיות כוכב קולנוע".