אל-מותנבי

חיים מוקדמים ורקע

מעט משוררים בכל שפה תבעו לעצמם גדולה בתעוזה כזו כמו אל-מותנבי (Al-Mutanabbi), ומעטים עוד יותר החזיקו בשירה שגיבתה זאת. הוא נולד בשם אבו א-טייב אחמד אבן אל-חוסיין (Abu al-Tayyib Ahmad ibn al-Husayn) בכופה בשנת 915, וזכה לכינויו — "המתנבא" — בעקבות אירוע בצעירותו שבו הנהיג מרד במדבר הסורי, תעוזה שלעולם לא עזבה את שירתו.

THE FREE TEST
How high is yours?

Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.

Take the IQ test →

חצרו של סיף א-דאולה

גאוניותו מצאה את הבמה שלה בחצרו של סיף א-דאולה (Sayf al-Dawla), האמיר החמדאני של חלב, שאותו שירת בין השנים 948 ל-957. שירי השבח שחיבר שם — המהללים את מסעות המלחמה של האמיר נגד האימפריה הביזנטית — נחשבים לפסגת השירה הערבית: פראיים בדימוייהם, מושלמים במשקלם, ורוויים בהערכה העצמית העצומה של המשורר. השורה המצוטטת ביותר שלו מצהירה כי הסוס, הלילה והמדבר מכירים אותו — וכן החרב, החנית, הדף והעט.

חסות מאוחרת ומסעות

כאשר יריבות בחצר העכירה את מערכת היחסים, עבר אל-מותנבי למצרים כדי לשרת את העוצר כאפור (Kafur). לאחר שנמנעה ממנו משרת המושל לה ציפה, הוא השיב על העלבון בסאטירות כה חריפות שהן עדיין נלמדות כיצירות מופת של תוכחה. מאוחר יותר מצא חסות בשיראז תחת האמיר הבוידי עדווד א-דאולה (Adud al-Dawla).

מוות ומורשת ספרותית

בשנת 965, בשובו לעיראק, הוא נהרג ליד בגדאד — לפי כמה גרסאות משום ששורות השיר שלו התפארו בקול רם מדי מכדי שיברח מקרב. הדיוואן שלו, הכולל כ-300 שירים, מעולם לא יצא ממחזור; במשך אלף שנים נכתבו עליו יותר פרשנויות מאשר על כמעט כל גוף שירה ערבית אחר. שוק הספרים המפורסם של בגדאד, רחוב אל-מותנבי, עדיין נושא את שמו — אנדרטה הולמת לאדם שהתעקש כי מה שכתב יישמע על ידי החירשים ויקרא על ידי העיוורים.