אקירה קורוסאווה: הקיסר שמאחורי המצלמה
כדי לדייק בגשם ב"רשומון" (Rashomon), צבע אקירה קורוסאווה את המים בשחור בדיו לקליגרפיה כדי שהגשם ייראה היטב במצלמה; כדי לדייק בתלבושות, הוא חייב שחקנים ללבוש אותן במשך שבועות לפני הצילומים, כדי שהבד ינוע כמו בגד שנלבש בפועל ולא כמו משהו שרק הושכר. הצוותים שסבלו זאת כינו אותו טנו (Tenno) — "הקיסר" — ולא תמיד בחיבה. היה זה אותו אבסולוטיזם, שכּוון לעבר מצלמה במקום לעבר אימפריה, שהעניק לקולנוע היפני את הבמאי הראשון שזכה להכרה בינלאומית ועיצב מחדש את עשיית הקולנוע ביבשות מרובות תוך כדי כך.
הצעיר מבין שבעה
קורוסאווה נולד ב-23 במרץ 1910 באומורי, ברובע אוטה שבטוקיו, הצעיר מבין שבעה ילדים. אביו, קצין צבא לשעבר שהפך למורה, סייע בקידום הוראת החינוך הגופני ביפן. לאחר סיום בית הספר התיכון נרשם קורוסאווה לבית ספר לאמנות כדי ללמוד ציור בסגנון מערבי וזכה בכמה פרסים על כך, נתיב אמנותי שנטש מאוחר יותר לחלוטין לטובת המדיום המתפתח של הקולנוע.
שנות החניכות
קורוסאווה נכנס לתעשיית הקולנוע כעוזר במאי תחת קאג'ירו ימאמוטו (Kajiro Yamamoto) באולפני PCL, ועבד שם מ-1936 עד 1943 תוך שהוא בונה לעצמו מוניטין, עוד לפני שביים פריים אחד בעצמו, כתסריטאי מיומן במיוחד. סרט הביכורים שלו כבמאי, "סנשירו סוגאטה" (Sanshiro Sugata), יצא בשנת 1943 ונחל הצלחה מסחרית, והשיק קריירת בימוי שתימשך בדיוק חמישה עשורים.
רשומון והעולם
פריצת הדרך הבינלאומית של קורוסאווה הגיעה עם "רשומון" בשנת 1950, אשר זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים של ונציה ובפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר — סרט שנזקפת לזכותו פתיחת העולם לסינמטוגרפיה היפנית, וששמו באנגלית הפך לכינוי מקוצר לכל נרטיב מקוטע וסותר המסופר מנקודות מבט מרובות ובלתי מהימנות. "איקירו" (Ikiru) בא בעקבותיו בשנת 1952, ונחשב בעיני מבקרים רבים לאחד ההישגים המשובחים בתולדות הקולנוע, וב-1954 יצא "שבעת הסמוראים" (Seven Samurai), הנחשב בדרך כלל לסרטו המשפיע ביותר בעולם כולו. "כס הדמים" (Throne of Blood), עיבוד משנת 1957 ל"מקבת'", ומאוחר יותר "ראן" (Ran), עיבוד מחדש משנת 1985 ל"המלך ליר" הנחשב במידה רבה ליצירת המופת האחרונה שלו, הרחיבו את עיסוקו המתמשך בשייקספיר אל תפאורות וסגנון ביטוי יפניים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סגנון הבנוי על שליטה
שיטת הבימוי של קורוסאווה תאמה את כינויו. הוא השתמש בעדשות טלפוטו ובמצלמות מרובות בו-זמנית כדי לתפוס את ההתרחשות מזוויות אחדות בבת אחת, תכנן את מזג האוויר לצורך השפעה רגשית — הגשם השחור מדיו ב"רשומון" הוא בין הדוגמאות הבולטות לכך — ודחף את צוותיו לעבר רף דיוק מעניש של אותנטיות, עד כדי תלבושות שנלבשו שבועות לפני שצולמה סצנה אחת. השפעותיו חרגו הרבה מעבר לגבולות יפן: ספרות רוסית, במיוחד דוסטויבסקי, גורקי וטולסטוי; ספרות בלשית אמריקאית; הבמאי האמריקאי ג'ון פורד (John Ford); וצורות תיאטרון יפניות מסורתיות כולל קבוקי ונו, אשר כולן הזינו שפה חזותית ונרטיבית ייחודית לו.
שנות מיפונה
במהלך התקופה הפורייה ביותר שלו, מסוף שנות הארבעים ועד אמצע שנות השישים, עבד קורוסאווה עם גרעין קבוע של שותפים ליצירה: המלחין פומיו היאסאקה (Fumio Hayasaka), התסריטאי הידאו אוגוני (Hideo Oguni), הצלם אסאקאזו נקאי (Asakazu Nakai), והשחקנים טקאשי שימורה (Takashi Shimura) וטושیرو מיפונה (Toshiro Mifune). השותפות שלו עם מיפונה, שנמשכה מ"מלאך שיכור" (Drunken Angel) ב-1948 ועד "אדום הזקן" (Red Beard) ב-1965, נמנית עם שיתופי הפעולה המהוללים ביותר בין במאי לשחקן בתולדות הקולנוע. קורוסאווה נישא גם לשחקנית יוקו יאגוצ'י (Yoko Yaguchi), כוכבת סרטו "היפה מכולם" (The Most Beautiful), ולזוג נולדו שני ילדים.
משבר וקאמבק מאוחר
הקריירה של קורוסאווה נתקלה בקשיים חמורים בסוף שנות השישים, תקופה שלפי הדיווחים הגיעה לשיאה בניסיון התאבדות. הוא המשיך לעבוד לאחר מכן: "דרסו אוזלה" (Dersu Uzala), שנוצר בברית המועצות בשנת 1975, זכה בפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, ושני הסרטים "קגמושה" (Kagemusha, 1980) ו"ראן" (1985) מומנו בעזרת סיוע חיוני מצד מעריצים בתעשיית הקולנוע האמריקאית, בהם ג'ורג' לוקאס (George Lucas), פרנסיס פורד קופולה (Francis Ford Coppola) והמפיק סרג' זילברמן (Serge Silberman) — במאים שעבודתם עוצבה בהשראת סרטיו של קורוסאווה, והחזירו את החוב ישירות. שלושת סרטיו האחרונים, "חלומות" (Dreams, 1990), "רפסודיה באוגוסט" (Rhapsody in August, 1991) ו"מדאדאיו" (Madadayo, 1993), הפכו לאישיים יותר ויותר לקראת סיום הקריירה שלו.
מותו
קורוסאווה נפטר בטוקיו ב-6 בספטמבר 1998, בגיל שמונים ושמונה, ובכך חתם קריירת בימוי שנמשכה מ-1943 עד 1993.
מדוע אקירה מכונה גאון
הטיעון לגאוניותו של קורוסאווה נשען על שילוב נדיר של שאפתנות נרטיבית ודיוק טכני: "רשומון" לא רק סיפר סיפור, הוא הציג רעיון מבני — האמת כריבוי בלתי ניתן לצמצום התלוי בצופה — רב-השפעה עד כדי כך ששם הסרט עצמו נכנס לשפה האנגלית כתיאור של אותו רעיון, בעוד "שבעת הסמוראים" סיפק את התבנית, ברובה ללא מתן קרדיט מצד הסרטים הרבים ששאלו אותה, לז'אנר של סרטי פעולה מרובי משתתפים המשמש עד היום, מ"שבעת המופלאים" ועד "באג לייף" וסרט הבוליווד "שולאי" (Sholay). זוהי גאונות כהמצאה מבנית המשולבת במלאכת בימוי — הגשם שנצבע בדיו והתלבושות שנלבשו מראש לא היו גחמות אלא עדות לבמאי שהתייחס לכל פרט חזותי כנושא משקל במשמעות הסיפור. הסיבוך הכן הוא הכינוי עצמו: טנו, "קיסר", לא היה מונח של הערצה בלבד, והשליטה התובענית, לעתים מענישה, של קורוסאווה בצוות השחקנים וההפקה היא חלק מאותו תיעוד שהניב את יצירותיו המוערכות ביותר — גאונות וקושי הנעים על אותו סליל. משבר סוף הקריירה וניסיון ההתאבדות שלו מסבכים אף הם כל נרטיב מסודר של מיומנות רצופה, ומצביעים על קריירה שהוחזקה לא פחות בזכות חוסן, ובזכות חילוץ פיננסי ישיר מיוצרי קולנוע צעירים יותר שהושפעו ממנו, מאשר בזכות ברק בלתי פוסק.
מורשת
השפעתו של קורוסאווה עוברת ישירות דרך כמה מן הסרטים המוכרים ביותר של המאה העשרים: "שבעת הסמוראים" אל "שבעת המופלאים", "יוג'ימבו" אל "בעבור חופן דולרים" של סרג'ו לאונה (Sergio Leone), ו"מבצר נסתר" אל "מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס, לפי עדותו של לוקאס עצמו. נזקפת לזכותו היותו הבמאי היפני הראשון שזכה להכרה בינלאומית, ובכך פתח למעשה נתיב לקולנוע היפני אל הבמה העולמית, ומכלול יצירתו נותר נקודת התייחסות ישירה ליוצרי קולנוע, מלוקאס ועד לאונה, הפועלים עשרות שנים לאחר מותו.