אקיו מוריטה: האיש שמכר את יפן לעולם
כאשר רדיו הטרנזיסטור הכיס הראשון של סוני התגלה כגדול במקצת עבור כיס חולצה רגיל, אקיו מוריטה גרם לאנשי המכירות שלו ללבוש חולצות עם כיסים גדולים במקום לשנות את הפרסום. האנקדוטה טריוויאלית ואופיינית לחלוטין. הוא היה ממייסדי חברה שנבנתה על ידי מהנדס, והכלי שלו לא היה המעגל אלא השוק — השכנוע שמשמעותו של מוצר היא משהו שאתה בונה בצורה מכוונת בדיוק כמו המארז שלו.
משפחת מבשלות, מאז 1665
הוא נולד ב-26 בינואר 1921 בנגויה, למשפחה שבישלה סאקה וייצרה מיסו ורוטב סויה בקוזוגאיה, בחצי האי צ'יטה במחוז איצ'י, מאז 1665. כבכור מבין ארבעה ילדים הוא גדל לקחת על עצמו את המבשלה, ואביו התייחס לירושה ברצינות. תשומת הלב של מוריטה הלכה למקום אחר, למתמטיקה ופיזיקה ולמכניקה של רביית קול. הוא למד פיזיקה באוניברסיטה הקיסרית של אוסקה וסיים את לימודיו ב-1944, לתוך מדינה שמפסידה במלחמה.
כסגן משנה בצי הקיסרי היפני, הוא הוצב בקבוצת מחקר בזמן מלחמה שעבדה על נשק מונחה אינפרא-אדום. שם פגש מהנדס מבוגר בשם מסארו איבוקה. השותפות שבאה בעקבותיה נמשכה כל שארית חייהם המקצועיים.
חנות לתיקון רדיו בהריסות
ב-1945 הקים איבוקה עסק לתיקון רדיו בהריסות חנות הכל-בו שירוקיה בניהונבאשי, טוקיו. מוריטה קרא על כך בעיתון והלך להצטרף אליו. ב-1946, עם הון של 190,000 ין שהושקע ברובו על ידי אביו של מוריטה — המבשל שמממן את עריקתו של יורשו — שני הגברים איגדו את Tokyo Tsushin Kogyo, הנדסת טלקומוניקציה של טוקיו, עם כעשרים עובדים.
הם ייצרו סרט הקלטה מגנטי ב-1949 ומכרו את רשמקול הסלילים הראשון של יפן ב-1950. אז הגיעה ההחלטה שעשתה את החברה. בתחילת שנות ה-50 השיג איבוקה רישיון ממעבדות בל לייצור טרנזיסטורים. בעלי רישיונות אמריקאים התעניינו בעיקר בשימושים צבאיים ומחשוב; סוני כיוונה את הטכנולוגיה לצרכנים רגילים, וב-1957 ייצרה רדיו בגודל כיס, טרנזיסטורי לחלוטין. ב-1958 שינתה החברה את שמה על שם מוצר הייצוא שלה ולא על שם שוק הבית שלה, ולקחה את סוני מהמילה הלטינית sonus, צליל, ומהסלנג האמריקאי "sonny".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אמריקה
מוריטה הלך רחוק יותר מאשר ייצוא. הוא הקים את תאגיד סוני של אמריקה ב-1960, וב-1963 עבר עם משפחתו לארצות הברית כדי ללמוד את השוק מבפנים. הוא חזר עם רעיון שהיה כפירה ביפן: הוא צפה בחברות אמריקאיות שוכרות אנשים מנוסים באמצע הקריירה, והחל לגייס באותה צורה, בניגוד לאורתודוקסיה של תעסוקה לכל החיים. חברות יפניות אחרות הלכו בעקבותיהן בסופו של דבר. ב-1961 הפכה סוני לחברה היפנית הראשונה שנסחרה בבורסה לניירות ערך בניו יורק, באמצעות תעודות פיקדון אמריקאיות.
הוא ירש את איבוקה כנשיא ב-1971 והפך ליושב ראש ב-1976 כאשר איבוקה פרש. המוצרים של אותן שנים הגדירו את האלקטרוניקה הצרכנית: מקליט הווידאו הביתי Betamax הראשון ב-1975; הווקמן ב-1979, שהמציא את ההאזנה האישית הניידת כקטגוריה; נגן הדיסק הקומפקטי הראשון בעולם, ה-CDP-101, שפותח בשיתוף עם פיליפס ב-1982; הדיסקט בגודל 3.5 אינץ' באותה שנה, שכל התעשייה אימצה; והדיסקמן ב-1984.
חומרה, והתוכנה להפעיל עליה
האסטרטגיה המאוחרת של מוריטה נשענה על תזה שהוא כינה התכנסות: שחברה שמוכרת את המכונות צריכה גם להיות הבעלים של מה שמתנגן עליהן. סוני נכנסה למיזם משותף עם CBS Records במרץ 1968, עם מוריטה כנשיא; כעשרים שנה לאחר מכן היא קנתה את קבוצת CBS Records על הסף, ורכשה את קולומביה ואפיק. ב-1989 היא קנתה את Columbia Pictures Entertainment, כולל קולומביה וטרייסטאר. הרכישות היו יקרות להחריד, עוררו גל של חרדה אמריקאית לגבי בעלות יפנית על הוליווד, ולקח שנים להצדיק את עצמן. נוריו אוהגה הפך למנכ"ל באותה שנה.
מוריטה גם כתב. Gakureki Muyō Ron (1966) טען שתעודות אקדמיות הן מנבא גרוע ליכולת עסקית — התקפה ישירה על היררכיית הבחינות היפנית. האוטוביוגרפיה שלו מ-1986 Made in Japan נקראה ברחבי העולם. הכי פחות בשמחה, הוא כתב במשותף את The Japan That Can Say No (1991) עם הפוליטיקאי שינטארו אישיהארה, ביקורת על הפרקטיקה העסקית האמריקאית; כאשר תרגום אנגלי לא מורשה הופץ והספר הפך למטרד דיפלומטי, מוריטה משך את הפרקים שלו והתרחק ממנו.
מדוע אקיו מכונה גאון
ההכרה הרשמית הייתה רחבה בצורה יוצאת דופן עבור איש עסקים: החברה המלכותית לאמנויות העניקה לו את מדליית אלברט שלה ב-1982, המקבל היפני הראשון, ובריטניה העניקה לו תואר אבירות כבוד ב-1993. ב-1998 טיים מנה אותו בין עשרים הדמויות העסקיות המשפיעות ביותר של המאה העשרים — האסייתי היחיד ברשימה.
היכולת שזכתה להכרה היא סוג של דמיון יישומי לגבי ביקוש. מוריטה בנה שוב ושוב שווקים שעדיין לא היו קיימים. רישיון הטרנזיסטור הוא המקרה הברור ביותר: הרכיב פותח לעבודה צבאית ומחשוב, והתובנה של סוני הייתה שהערך האמיתי שלו טמון בהפיכת רדיו לקטן מספיק כדי לשאת אותו. הווקמן נשען על אותו מהלך — מכשיר ללא פונקציית הקלטה, המכוון לשימוש שאף אחד לא ניסח. הכלי של מוריטה היה הגדרת מוצר: להחליט למה מכונה צריכה לשמש.
מקרה הנגד אמיתי ויש לציין אותו בבירור. הוא לא היה המהנדס. איבוקה החזיק בחזון הטכני והשיג את רישיון הטרנזיסטור; התרומות של מוריטה היו מסחריות, ארגוניות ודיפלומטיות. שיקול דעתו נכשל יותר מפעם אחת: Betamax הפסיד במלחמת הפורמטים ל-VHS, רכישות הוליווד היו יקרות בצורה מענישה, והוא חזר בו מהספר הפרובוקטיבי ביותר שלו. מה ששורד אינו גאונות טכנית אלא משהו נדיר יותר — תחושה מדויקת של האופן שבו חפץ ישתלב בחיים רגילים, והעצבים לבנות עבור לקוח שעדיין לא קיים.
מה הוא השאיר
מוריטה היה שחקן גולף וטניס נלהב. ב-1993 הוא סבל מדימום מוחי במגרש טניס; זה הותיר אותו מוחלש קשות ומרותק לכיסא גלגלים. הוא פרש מתפקיד היושב ראש ב-25 בנובמבר 1994, העביר את התפקיד לאוהגה, ומת מדלקת ריאות בבית חולים בטוקיו ב-3 באוקטובר 1999, בגיל שבעים ושמונה, לאחר חודשיים כמאושפז שם. יפן העניקה לו את הדרגה הגבוהה של מסדר השמש העולה לאחר מותו.
החברה שבנה עם איבוקה מתוך חנות כל-בו מופצצת הפכה לאחת מיצרניות האלקטרוניקה הצרכנית הגדולות עלי אדמות. אבל הישגו המשמעותי יותר היה מוניטין. "Made in Japan" היה שם נרדף לסחורה זולה כשהוא התחיל; עד שסיים, זו הייתה הבטחה. מוריטה, יותר מכל אדם אחר, שינה את המשמעות של שלוש המילים הללו.