אכּר האשמי רפסנג'אני: הפראגמטיסט בעל כורחו של איראן
כאשר אייתוללה חומייני מת ביוני 1989, האדם ששכנע אותו שנה קודם לכן לקבל הפסקת אש אותה המשיל "לשתיית כוס רעל" היה אותו אדם שמוקם לרשת את הנשיאות שזה עתה סייע לעצב מחדש. אכּר האשמי רפסנג'אני בילה ארבעה עשורים במרכז המדויק של מאבקי הכוח של הרפובליקה האסלאמית – מהפכן, מתווך כוח בשעת מלחמה, נשיא, ולבסוף מתון מזדקן שזכה למבטים חשדניים מצד המערכת שאותה סייע לבנות.
מנוغ ועד קום
הוא נולד בשם עלי אכּר האשמי רפסנג'אני ב-25 באוגוסט 1934 בכפר נוּغ (Nough) שבדרום מחוז כרמאן באיראן, למשפחה אמידה, ועזב את ביתו כנער כדי ללמוד תאולוגיה בעיר הסמינריון הדתי קום. שם נכנס לחוגו של אייתוללה רוחאללה חומייני, וכאשר חומייני נעצר על ידי משטרת השאה ב-1963, הפך רפסנג'אני לפעיל פוליטי בתנועה נגד המונרכיה – פעילות שהובילה למאסרו בשנים שקדמו להצלחת המהפכה של 1979.
אדריכל הרפובליקה החדשה
לאחר נפילת השאה, השתלב רפסנג'אני במהירות במנגנוני המדינה החדשה. הוא זכה במושב במועצת המהפכה והיה ממייסדי מפלגת הרפובליקנים האסלאמית, ומילא תפקיד מכריע בניסוח חוקת איראן שלאחר המהפכה – המסמך שקבע רשמית את סמכות אנשי הדת ואת משרת המנהיג העליון שבסופו של דבר תעלה בחשיבותה אפילו על הנשיאות. בשנים הראשונות והכאוטיות של המהפכה הוא יישר קו בדרך כלל עם הפלגים הרדיקליים שלה, אך כיושב ראש הפרלמנט במשך שמונה שנים, לאורך שתי תקופות ככהונה ועד מותו של חומייני ב-1989, צצו האינסטינקטים הפרגמטיים יותר שלו כאשר תיווך בין תומכי חלוקה מחדש של הכלכלה לבין שמרנים חוקתיים. באמצע שנות ה-80 הוא היה גם דמות מרכזית בפרשת איראן-קונטראס, וסייע לחילופי נשק חשאיים בין איראן לארצות הברית.
סיום מלחמה וירושת רפובליקה
פעולתו רבת ההשפעה ביותר של רפסנג'אני התרחשה אולי עוד בטרם כיהן כנשיא. בעוד מלחמת איראן–עיראק נגררה לשנתה השמינית, הוא נחשב כמי שיישר קו עם הפלג שתמך בשלום ושכנע את חומייני לקבל את הפסקת האש של 1988 שסיימה את העימות – החלטה שחומייני עצמו תיאר בייסורים. כאשר חומייני מת בשנה שלאחר מכן ותפקיד ראש הממשלה בוטל לטובת נשיאות מחוזקת, הפך רפסנג'אני, לפי הניסוח של בריטניקה, לאדם הראשון שכיהן כנשיא לאחר שסמכויותיו הורחבו, וכיהן בתפקיד מ-1989 עד 1997.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →נשיאותו של הפרגמטיסט
כנשיא, רפסנג'אני קידם ליברליזציה כלכלית, שיפור יחסים עם המערב ומידה של פתיחות חברתית – הגבלות על לבוש נשים, התערבבות ציבורית בין גברים לנשים ומוזיקה רוסנו תחת ממשלו, בעוד ששר התרבות שלו הרחיב את מרחב הביטוי התרבותי. ההספד של אל-ג'זירה סיכם את תוכניתו כ"מדיניות פרגמטית, ליברליזציה כלכלית, יחסים טובים יותר עם המערב והעצמת הגופים הנבחרים של איראן", מצע שזיכה אותו באהדה רבה בקרב איראנים מן השורה, אף על פי שעורר התנגדות מתמשכת מצד קיצונים בתוך הממסד הדתי.
שקיעה וחזרה מאוחרת לרפורמות
השפפתו של רפסנג'אני הלכה ודעכה ככל שהמנהיג העליון עלי ח'אמנאי ביסס את כוחו במהלך שנות ה-90 ושנות ה-2000. אף על פי כן, הוא סייע לתכנן את בחירתו ב-1997 של הנשיא הרפורמיסטי מוחמד خاتמי, ואף התרחק בהמשך מתנועת הרפורמה כדי להתמקד בפיתוח כלכלי. ניסיונו ב-2005 להשתלט מחדש על הנשיאות נכשל מול הפופוליסט הנוקשה מחמוד אחמדי-נז'אד, ותמרוניו הפוליטיים הבאים הניבו תוצאות פוחתות והולכות; הוא נותר יושב ראש מועצת ההבחנה לאינטרס של המשטר, גוף שהוקם בחלקו עקב עבודתו החוקתית שלו, אך יותר ויותר כבכיר ומדינאי זקן ולא כמקבל החלטות. למרות זאת, הוא נותר איום משמעותי מספיק על הממסד עד שהרשויות באיראן ביקשו את מעצרו ב-2006 בקשר לתיק פיצוץ מ-1994, אירוע שהדגיש עד כמה הפך מעמדו בתוך המשטר למנוزع.
מוות והשלכות מיידיות
רפסנג'אני מת מהתקף לב ב-8 בינואר 2017 בטהראן בגיל 82, והותיר אחריו אישה וחמישה ילדים. ח'אמנאי כינה אותו "שותף למאבק" של חמישים ותשע שנים, שפה שהכירה בברית שנמשכה מאז ימי המהפכה על אף ששف שני האישים התרחקו זה מזה פוליטית במשך שני עשורים. אנליסטים עצמאיים קראו את מותו אחרת: רדיו פרי-איראן (RFE/RL) ואחרים תיאר אותו כהסרת התומך המשפיע ביותר שנותר לממסד במחנה הרפורמיסטי והמתון של איראן, הפסד בעל השלכות ממשיות על מאזן הכוחות בתוך ההנהגה המזדקנת של הרפובליקה האסלאמית.
מדוע אכּר מכונה גאון
התווית המודבקת לרפסנג'אני בפרשנות רצינית אינה "גאון" במובן אינטלקטואלי או יצירתי – אין מקור כאן המשתמש במילה זו לגביו – אלא "פרגמטיסט", והגרסה הכנה של איכותו החריגה היא פוליטית ולא קוגניטיבית: כירון עמיד באופן יוצא דופן לשרוד בתוך מערכת מהפכנית על ידי מיצוב מחדש מתמיד בין פלגיה מבלי להשתייך במלואו לאף אחד מהם. הוא ניסח את החוקה שהעניקה למנהיג העליון סמכות עליונה על פני הנשיאות, ואחר כך כיהן כנשיא תחתיה; הוא עמד לצד קיצונים מהפכניים בתחילת שנות ה-80, ואז הופיע מחדש כדמות המזוהה ביותר עם ליברליזציה בשנות ה-90; הוא סייע לבחור נשיא רפורמיסטי ב-1997, ואז התרחק מרפורמות כאשר הפכו ליקרות מדי. זוהי פיקחות וזיכרון מוסדי שנשמרו לארבעה עשורים באחת ממערכות הפוליטיקה ההססניות ביותר של העידן המודרני, ולא מקוריות אינטלקטואלית. הטיעון הנגדי משמעותי: הוא היה מעורב גם בעסקאות נשק תמורת בני ערובה הסודיות של איראן-קונטראס, עמד בפני בקשת מעצר הקשורה בחקירת פיצוץ, ובמועדו מותו כבר הודר על ידי המערכת אותה סייע לתכנן – תיעוד של הישרדות ופשריות יותר מאשר של חזון שהוגשם.
מורשת
מותו של רפסנג'אני התפרש באופן נרחב כחלוף הגשר המרכזי האחרון בין דור המייסדים המהפכני של איראן לבין שאיפותיו הרפורמיסטיות – אדם שטביעות אצבעותיו היו על חוקת הרפובליקה האסלאמית, על שלום המלחמה שלה ועל ניסיונותיה הקצרים לפתיחות, ושקיעתו ההדרגתית דרך ההתבצרות הנוקשה של ח'אמנאי חזתה מראש את הכיוון שתאמץ הפוליטיקה האיראנית בשנים שלאחר לכתו.