אמה בונפלן (Aimé Bonpland): האדם הנוסף על צ'ימבורסו
ביוני 1802 טיפסו שני אירופאים במעלה הר צ'ימבורסו (Chimborazo), שנחשב אז להר הגבוה בעולם, ועצרו בגובה 19,286 רגל – שיא גובה עולמי לאדם מערבי שהחזיק מעמד עשרות שנים. ההיסטוריה זוכרת את הגרמני שביצע את המדידות הברומטריות. הצרפתי שלצידו, מתנשם באותו אוויר דליל, נשא את הצמחים: כשישתלפים אלף דגימות לאורך חמש שנים, שרובם לא היו מוכרים באירופה. אמה בונפלן היה ככל הנראה הבוטנאי הגדול ביותר בתחומו במאה שלו, והוא בילה את מחצית חייו השנייה במקום שכמעט איש לא ידע זאת.
הכירורג מלה רושל
הוא נולד בשם אמה ז'אק אלכסנדר בונפלן בלה רושל בסוף אוגוסט 1773 – התאריך ניתן לעיתים כ-22, ה-23 או ה-29 – בנו של רופא. בסביבות 1790 עקב אחרי אחיו לפריז כדי ללמוד רפואה, ולאחר מכן נמשך למוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע, שם למד תחת ז'אן-בטיסט למארק (Jean-Baptiste Lamarck) ואנטואן לורן דה ז'וסייה (Antoine Laurent de Jussieu). קשה להפריז במזל שהיה כרוך בכיתה ההיא: ז'וסייה בנה את המערכת הטבעית של משפחות צמחים שעדיין מהווה בסיס למיון בוטני, ולמארק חשב את דרכו לקראת טרנספורמיזם. בונפלן ספג את שניהם בעוד הרעיונות היו טריים.
המהפכה הפכה אותו לכירורג צבאי, מה שלימד אותו מיומנות אחרת – כיצד להמשיך לעבוד בתנאים שמשתקים את רוב האנשים. הוא פגש את אלכסנדר פון הומבולדט (Alexander von Humboldt) בביתו של הרופא ז'אן-ניקולא קורביזאר (Jean-Nicolas Corvisart), ושני הגברים מצאו זה אצל זה את מה שחסר להם. להומבולדט היה כסף, מכשירים ותיאבון למדידות; לבונפלן היו ידיים.
חמש שנים באזורי קו המשווה
הם הפליגו ב-1799 ולא חזרו עד 1804. מסלול הטיול קורא כמו רשימת מלאי של יבשת: ונצואלה, קובה, קולומביה, אקוודור, פרו, מקסיקו, ואגן האמזונס. הם בילו שבעים וחמישה ימים בשיט בקאנו במערכת נהר האורינוקו בחיפוש אחר הקשר המשוער שלו לקו פרשת המים של האמזונס. הם חצו את האנדים ארבע פעמים. הומבולדט קבע מיקומים על ידי התבוננות בירחי צדק ומיפה את הזרם הפסיפי הקר שנושא כיום את שמו.
עבודתו של בונפלן הייתה פחות גלויה וקשה פיזית. איסוף באזורים טרופיים הוא מרוץ נגד הריקבון: כל דגימה חייבת להיכבש, להתייבש, להיתייג ולהישמר יבשה בסביבה שתוכננה להשמיד נייר. הוא עשה זאת בקאנו, בשיירות פרדות ובגבהים, במשך חמש שנים, והביא את האוסף הביתה שלם – שלושים ארגזים גדולים של חומר, וכששת אלפים מיני צמחים שהמדע האירופי מעולם לא תיאר. הזוג בילה עשורים בפרסום העבודה. Plantes équinoxiales הופיע בין 1808 ל-1816; Nova genera et species plantarum הופיע משנת 1815 ואילך, כאשר דף השער שלו מתעד שקרל זיגיסמונד קונת (Carl Sigismund Kunth) סידר את העבודה מתוך רשימותיו האוטוגרפיות של בונפלן. המפעל כולו, ה-Voyage aux régions équinoxiales du Nouveau Continent בן שלושים הכרכים, נמשך מ-1805 עד 1834 וייסד למעשה את גיאוגרפיית הצמחים כדיסציפלינה – המחקר של הסיבות מדוע צמחייה מסוימת מופיעה בגבהים וקווי רוחב מסוימים, רעיון שיגיע ישירות לידיו של צ'ארלס דרווין.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מלמזון
פריז גמלה לו. נפוליאון העניק לו פנסיה שנתית של 3,000 פרנק, והקיסרית ז'וזפין מינתה אותו למפקח על הגנים במלמזון (Malmaison), שם תורבתו צמחים אמריקאים בפעם הראשונה על אדמת צרפת. ב-1813 הוא פרסם תיאורים של הצמחים הנדירים שגדלו שם. הוא הגיע ליעדו: פנסיה, פטרון אימפריאלי, וחלק במשלחת המדעית המפורסמת ביותר של התקופה.
הוא ויתר על כך. ב-1816, בגיל ארבעים ושלוש, עזב בונפלן את אירופה לבואנוס איירס ומעולם לא חי שוב בצרפת.
החיים השניים
ארגנטינה הפכה אותו לפרופסור להיסטוריה של הטבע, אך המשיכה הייתה בוטנית ולא אקדמית. הוא נמשך ל-Ilex paraguariensis – ירבה מאטה, העץ שעלעליו היו הסחורה הגדולה של ריו דה לה פלאטה – וב-1821 הוא הקים מושבת מאטה ליד נהר הפרנה. במונחים אגרונומיים, זה היה רעיון נכון לחלוטין. זה היה גם איום מסחרי ישיר על הדיקטטור של פרגוואי, חוסה גספר רודריגס דה פרנסיה (José Gaspar Rodríguez de Francia), שהתכוון להשתלט על ייצור המאטה.
פרנסיה שלח חיילים. המושבה נהרסה, ובונפלן נעצר באשמת ריגול והוחזק בתוך פרגוואי מ-1821 עד 1829 – תשע שנים, יש אומרים עשר, שבמהלכן הומבולדט, ממשלת צרפת והחברות המדעיות של אירופה עתרו לשחרורו ולא השיגו דבר. פרנסיה פשוט התעלם מהם. בונפלן, באופן אופייני, בילה את השנים בעיסוק ברפואה ובחקלאות במקום בגעגועים, וכשהדיקטטור נתן לו סוף סוף ללכת, הוא לא הפליג לאירופה. הוא חזר לאותו נהר.
סן בורחה
לאחר ששוחרר ב-1829, הוא התיישב בסן בורחה שבקוריאנטס, עסק בחקלאות, בסחר בירבה מאטה, בטיפול בחולים והמשיך לאסוף דגימות. הוא היה חוקר טבע פעיל בקצה הפנים של ארגנטינה במשך כמעט שלושה עשורים נוספים, שלח חומר בחזרה לאירופה, התכתב עם הומבולדט, ונשכח ברובו על ידי המוסדות שפעם חגגו אותו. הוא מת שם ב-11 במאי 1858, בגיל שמונים וארבע, ונקבר בפאסו דה לוס ליברס. הקיצור הבוטני "Bonpl." עדיין מציין את הסמכות שלו; צמחים, בעלי חיים – בהם הדיונון מהמעמקים Grimalditeuthis bonplandi – מקומות ומכתש ירחי נושאים את שמו.
מדוע אמה מכונה גאון
הטיעון בעד בונפלן הוא טיעון בזכות סוג של אינטליגנציה שהתרבות המודרנית מתקשה לזהות, מכיוון שהיא חיה בידיים. איסוף ששת אלפים מינים חדשים לאורך חמש שנים של ג'ונגל, נהר ורכס הרים אינו עניין של קטיפת פרחים. הוא דורש עין מאומנת להבחין במה שאינו מוכר בנוף שבו הכל אינו מוכר; ידע טקסונומי – המערכת הטבעית של ז'וסייה, שנספגה במקורה – כדי לדעת מיידית אילו ממצאים חשובים; וטכניקה לשימור חומר שברירי בחום, לחות ותנועה מתמדת שהביסה את רוב האספנים של התקופה. בונפלן לא איבד כמעט דבר. הבסיס הראייתי שעליו בנה הומבולדט את גיאוגרפיית הצמחים, ושעליו נשען דרווין דור לאחר מכן, הוא ברובו הגדול עשביית בונפלן.
טיעון הנגד אמיתי, וזו הסיבה ששמו קטן יותר. הוא לא היה תיאורטיקן. הרעיונות המסינתיזיים שהפכו את המשלחת לאפוקאלית היו של הומבולדט; הכתיבה הטקסונומית של Nova genera et species plantarum בוצעה על ידי קונת, שסידר את רשימותיו של בונפלן. הוא פרסם מעט יחסית תחת שמו, נטש משרה בטוחה בלב המדע האירופי בגיל ארבעים ושלוש, ובילה את ארבעת העשורים האחרונים שלו בפרויקטים – מטעי מאטה, מרפאה כפרית – שלא הניבו פרסום מרכזי. קריאה פחות נדיבה תראה בו טכנאי מפואר שחסר לו השאפתנות להפוך את החומר שלו לגוף מחשבתי. שתי הקריאות נכונות בעת ובעונה אחת: גאון של תצפית ומלאכה שעבודת חייו רשומה תחת שמו של אדם אחר, ושנראה כי היה לו אכפת מכך הרבה פחות ממה שאכפת לדורות הבאים.
מורשת
המהפכה ההומבולדטית באופן שבו אירופאים הבינו את עולם הטבע – צמחייה כמערכת המשתנה באופן צפוי עם גובה, אקלים וקו רוחב – נשענת על דגימות שכירורג צבא צרפתי אחד ייבש ותייג ידנית בתוך קאנו. זו המורשת, והיא עצומה גם אם היא אנונימית. המורשת השנייה מוזרה ואישית יותר: בונפלן בחר בדרום אמריקה על פני אירופה פעמיים, פעם אחת כשהיגר בגיל ארבעים ושלוש ושוב כאשר דיקטטור שחרר אותו סוף סוף בגיל חמישים ושש. ארגנטינה מעולם לא שכחה זאת, והוא קבור ליד הנהר שסירב לעזוב.