אדולף בוטנאנדט
אדולף פרידריך יוהאן בוטנאנדט (Adolf Friedrich Johann Butenandt; נהגה בגרמנית: [ˈaːdɔlf ˈbuːtənant]; 24 במרץ 1903, להה שליד ברמרהאפן – 18 בינואר 1995, מינכן) היה ביוכימאי גרמני. הוא זכה בפרס נובל לכימיה בשנת 1939 על "עבודתו על הורמוני מין". בתחילה דחה את הפרס בהתאם למדיניות הממשלה, אך קיבל אותו בשנת 1949 לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא כיהן כנשיא חברת מקס פלאנק בין השנים 1960–1972. הוא היה גם הראשון, בשנת 1959, שגילה את המבנה של פרומון המין של טוואי המשי, לו קרא בשם בומביקול (bombykol).
השכלה וחיים מוקדמים
בוטנאנדט נולד בלהה, ליד ברמרהאפן, והחל את לימודיו באוניברסיטת מרבורג. לצורך עבודת הדוקטורט שלו, הוא הצטרף לקבוצת המחקר של חתן פרס נובל אדולף וינדאוס (Adolf Windaus) באוניברסיטת גטינגן, וסיים את לימודיו עם תואר דוקטור בכימיה בשנת 1927. מחקר הדוקטורט שלו עסק בכימיה של הרעלן הקוטל חרקים שנמצא בשורשי הצמח Derris elliptica, אותו בודד ואפיין. לאחר ההביליטציה שלו הפך למרצה בגטינגן בשנת 1931.
קריירה מקצועית
הוא הפך לפרופסור מן המניין באוניברסיטה הטכנית של דנציג בין השנים 1933–1936. בשנת 1933 חתם בוטנאנדט על שבועת הנאמנות של הפרופסורים באוניברסיטאות ובבתי הספר הגבוהים בגרמניה לאדולף היטלר ולמדינה הנציונל-סוציאליסטית. בשנת 1936 הגיש מועמדות לניהול מכון קייזר וילהלם (לימים מכון מקס פלאנק לביוכימיה) בברלין-דהלם, ובמקביל הצטרף למפלגה הנאצית ב-1 במאי 1936 (חבר מפלגה מס' 3716562). המנהל הקודם של מכון קייזר וילהלם היה קרל נויברג (Carl Neuberg), שהודח מתפקידו בשל היותו יהודי. עבודתו על רוטנונים נחשבה לשימושית על ידי ההנהגה הנאצית, שכן היא יכלה לשמש להדברת כינים בקרב חיילים בשוחות. כראש מכון מוביל, הוא הגיש בקשות למימון ממשלתי למחקר ממוקד שסומן כחשוב למלחמה (kriegswichtig), שחלקו התמקד בפרויקטים צבאיים כגון שיפור קליטת החמצן עבור טייסי מפציצים בגובה רב.
אדולף וינדאוס וולטר שלר (Walter Schöller) מחברת שרינג נתנו לו עצה לעבוד על הורמונים המופקים משחלות. מחקר זה הוביל לגילוי אסטרון והורמוני מין נשיים ראשוניים אחרים, אשר הופקו מאלפי ליטרים של שתן. בעת שעבד כפרופסור בדנציג במכון לכימיה המשיך בעבודתו על הורמונים, ובידד פרוגסטרון בשנת 1934 וטסטוסטרון שנה לאחר מכן. תוצאות מחקריו, לצד סינתזה של סטרואידים שביצע לאופולד רוז'יצ'קה (Leopold Ružička), נחשבו למשמעותיות מספיק כדי לזכות מאוחר יותר בפרס נובל מטעם ועדת הפרס בשנת 1939. בשנת 1940 הוא היה מעורב במחקר על טיפול הורמונלי שמטרתו להפוך הפלגות צוללות ארוכות לנוחות יותר עבור אנשי הצוות בקריגסמרינה.
מעורבותו של בוטנאנדט במשטר הנאצי ובנושאי מחקר שונים הובילה לביקורת לאחר המלחמה, ואפילו לאחר מותו, אופיו המדויק של כיוונו הפוליטי במהלך התקופה הנאצית מעולם לא התברר במלואו. כאשר עבר המכון לטיבינגן ב-1945, הוא הפך לפרופסור באוניברסיטת טיבינגן. בשנת 1948 נשקלה מועמדותו לקתדרה לרפואה פיזיולוגית באוניברסיטת בזל. הוא ניהל משא ומתן, אך לבסוף שוכנע על ידי התעשייה הכימית להישאר בגרמניה. בשנת 1956, כאשר המכון הועתק למרטינסריד, פרבר של מינכן, הפך בוטנאנדט לפרופסור באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן. הוא גם כיהן כנשיא חברת מקס פלאנק לקידום המדע, כמחליפו של אוטו האן, בין השנים 1960–1972.
בוטנאנדט נזקף לזכותו גילוי ומתן השם לפרומון של טוואי המשי, בומביקול, בשנת 1959.
בוטנאנדט מת במינכן בשנת 1995, בגיל 91. אשתו אריקה, שנולדה בשנת 1906, מתה בשנת 1995 בגיל 88. לזוג היו שבעה ילדים.
תארים ופרסים
- 1939: פרס נובל לכימיה (במשותף עם לאופולד רוז'יצ'קה) על זיהוי הורמוני המין, אסטרוגן, פרוגסטרון ואנדרוסטרון
- 1942: צלב ההצטיינות במלחמה, דרגה שנייה (גרמניה)
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →- 1943: צלב ההצטיינות במלחמה, דרגה ראשונה (גרמניה)
- 1953: פרס פאול ארליך ולודוויג דרמשטר
- 1959/1964: צלב אביר המפקד וצלב גדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
- 1960: אזרח כבוד של העיר ברמרהאפן
- 1960: נשיא חברת מקס פלאנק
- 1961: מדליית וילהלם נורמן של האגודה הגרמנית לחקר השומנים
- 1964: העיטור האוסטרי למדע ולאמנות
- 1967: פרס הכבוד התרבותי של העיר מינכן
- 1969: מפקד בלגיון הכבוד הצרפתי
- 1981: מסדר מקסימיליאן הבווארי למדע ולאמנות
- 1985: צלב גדול דרגה ראשונה של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
- 1985: אזרח כבוד של העיר מינכן
- 1994: עיטור הזהב הגדול עבור שירותים לרפובליקה של אוסטריה
- 1951–1992: 31 השתתפויות במפגשי חתני פרס נובל בלינדאו (שיא)
### תוארי דוקטור לשם כבוד
בוטנאנדט קיבל 14 תוארי דוקטור לשם כבוד, ביניהם מאוניברסיטת טיבינגן (1949), אוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן (1950), אוניברסיטת גראץ (1957), אוניברסיטת לידס (1961), אוניברסיטת אריסטו בסלוניקי (1961), אוניברסיטת קומפלוטנסה במדריד (1963), אוניברסיטת וינה (1965), אוניברסיטת סנט לואיס (1965), אוניברסיטת הומבולדט בברלין (1966), אוניברסיטת קיימברידג (1966) והאוניברסיטה הטכנולוגית של גדנסק (1994).