אבו אל-עלאא אל-מערי היה משורר ופילוסוף סורי עיוור שהיה מחלוצי הפילוסופיה הרציונליסטית בעולם הערבי של ימי הביניים. הוא ידוע בעיקר בזכות יצירתו 'איגרת הסליחה' (Risalat al-Ghufran), שקדמה ל'קומדיה האלוהית' של דנטה ב-300 שנה. הוא היה מבקר קולני שדגל בהיגיון על פני הדת.
> אבו אל-עלאא אל-מערי, הידוע גם בשמו הלטיני Abulola Moarrensis, היה פילוסוף, משורר וסופר ערבי עיוור. למרות החזקת השקפת עולם דתית שנויה במחלוקת, הוא נחשב לאחד מגדולי המשוררים הערבים הקלאסיים.
הוא נולד בעיר מערה בתקופת בית עבאס, למד בחלב הסמוכה, ולאחר מכן בטריפולי ובאנטיוכיה. למרות שכתב שירים פופולריים בבגדאד, הוא סירב למכור את כתביו. בשנת 1010 חזר לסוריה לאחר שבריאותה של אמו הידרדרה, והמשיך לכתוב, מה שהקנה לו כבוד מקומי.
אל-מערי, שתואר כ"הוגה חופשי פסימי", היה רציונליסט שנוי במחלוקת בזמנו, וציטט את ההיגיון כמקור העיקרי לאמת ולהתגלות אלוהית. הוא היה פסימי לגבי החיים ותיאר את עצמו כ"אסיר כפול" של עיוורון ובידוד. הוא תקף דוגמות ופרקטיקות דתיות, היה ביקורתי וסרקסטי באותה מידה כלפי היהדות, הנצרות, האסלאם והזורואסטריות, והפך לדאיסט.
הוא דגל בצדק חברתי וחי חיים סגפניים ומבודדים. הוא היה טבעוני, במה שנודע בזמנו כצמחונות מוסרית, והפציר: "אל תחשוק כמאכל בבשרם של בעלי חיים שחוטים / או בחלב הלבן של אמהות שייעדו אותו לצאצאיהן". אל-מערי החזיק בהשקפת עולם אנטי-נטליסטית, בהתאם לפסימיות הכללית שלו, והציע שאין להוליד ילדים כדי לחסוך מהם את הכאב והסבל של החיים.
אל-מערי כתב שלוש יצירות עיקריות שהיו פופולריות בזמנו. בין יצירותיו נמנות 'ניצוץ האבן' (Saqt al-Zand), 'הכרח המיותר' (Luzum ma lam yalzam) ו'איגרת הסליחה'. אל-מערי מעולם לא נישא ומת בגיל 83 בעיר הולדתו, מערת א-נועמאן. בשנת 2013, פסל של אל-מערי שהוצב בעיר הולדתו בסוריה נערף על ידי ג'יהאדיסטים מחזית א-נוסרה.
חיים
אבו אל-עלאא נולד במערה, כיום מערת א-נועמאן שבסוריה, ליד העיר חלב, בדצמבר 973. בתקופתו, העיר הייתה חלק מהח'ליפות העבאסית, הח'ליפות האסלאמית השלישית, במהלך תור הזהב של האסלאם. הוא היה חבר בבנו סולימאן, משפחה בולטת ממערה, שהשתייכה לשבט תנוח הגדול. אחד מאבותיו היה כנראה הקאדי הראשון של מערה. שבט תנוח היווה חלק מהאריסטוקרטיה בסוריה במשך מאות שנים, וכמה מבני בנו סולימאן היו ידועים גם כמשוררים טובים.
הוא איבד את מאור עיניו בגיל ארבע עקב אבעבועות שחורות. ניתן להסביר את הפסימיות המאוחרת שלו בעיוורונו בפועל. מאוחר יותר בחייו הוא ראה את עצמו כ"אסיר כפול", מה שהתייחס הן לעיוורון זה והן לבידוד הכללי שחש במהלך חייו.
הוא החל את הקריירה שלו כמשורר בגיל צעיר, בסביבות גיל 11 או 12. הוא התחנך בתחילה במערה ובחלב, ומאוחר יותר גם באנטיוכיה ובערים סוריות אחרות. בין מוריו בחלב היו חברים ממעגל של אבן חלאויה (Ibn Khalawayh). הבלשן והמלומד האסלאמי הזה מת בשנת 980 לספירה, כשאל-מערי היה עדיין ילד. למרות זאת, אל-מערי מבכה את אובדן אבן חלאויה במונחים חריפים בשיר מתוך 'איגרת הסליחה' שלו. אל-קיפטי (Al-Qifti) מדווח כי בדרכו לטריפולי, ביקר אל-מערי במנזר נוצרי ליד לטקיה, שם הקשיב לוויכוחים על פילוסופיה הלניסטית, מה שזרע בו את זרעי הספקנות והאי-דתיות המאוחרים שלו; אך היסטוריונים אחרים כמו אבן אל-עדים (Ibn al-Adim) מכחישים שהוא נחשף לתאולוגיה כלשהי מלבד הדוקטרינה האסלאמית.
איגרת הסליחה
בשנים 1004–1005 נודע לאל-מערי שאביו מת, ובתגובה כתב קינה שבה שיבח את אביו. שנים לאחר מכן הוא יסע לבגדאד, שם התקבל היטב בסלונים הספרותיים של התקופה, אם כי היה דמות שנויה במחלוקת. לאחר שמונה עשר חודשים בבגדאד, חזר אל-מערי הביתה מסיבות לא ידועות. ייתכן שחזר כי אמו הייתה חולה, או שנגמר לו הכסף בבגדאד, שכן סירב למכור את יצירותיו. הוא חזר לעיר הולדתו מערה בסביבות 1010 וגילה שאמו מתה לפני הגעתו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא נשאר במערה לשארית חייו, שם בחר באורח חיים סגפני, סירב למכור את שיריו, חי בבידוד ושמר על תזונה צמחונית מוסרית קפדנית. כליאתו האישית בביתו נשברה רק פעם אחת כאשר פרצה אלימות בעיר. באותו אירוע, נסע אל-מערי לחלב כדי להשתדל בפני האמיר המירדאסי, סאלח אבן מירדאס, לשחרר את אחיו אבו אל-מג'ד וכמה נכבדים מוסלמים אחרים ממערה שהוחזקו כאחראים להרס בית יין, שבעליו הנוצרי הואשם בהטרדת אישה מוסלמית. למרות שהיה מוגבל, הוא חי את שנותיו המאוחרות כשהוא ממשיך בעבודתו ומשתף פעולה עם אחרים. הוא נהנה מכבוד רב ומשך סטודנטים רבים ברמה המקומית, וכן ניהל התכתבות פעילה עם מלומדים בחו"ל. למרות כוונותיו לחיות אורח חיים מבודד, בשנות השבעים לחייו הפך לעשיר והיה האדם הנערץ ביותר באזורו. אל-מערי מעולם לא נישא ומת במאי 1057 בעיר הולדתו.
פילוסופיה
אל-מערי היה ספקן באמונותיו שגינה אמונות טפלות ודוגמטיות בדת. זה, יחד עם השקפתו השלילית הכללית על החיים, גרם לו להיות מתואר כהוגה חופשי פסימי. אחד הנושאים החוזרים בפילוסופיה שלו היה זכות ההיגיון מול טענות המנהג, המסורת והסמכות. אל-מערי לימד שהדת היא "משל שהומצא על ידי הקדמונים", חסרת ערך מלבד עבור אלה שמנצלים את ההמונים התמימים.
אל-מערי ביקר רבות מהדוגמות של האסלאם, כמו החאג', שאותו כינה "מסע של פגאני". הוא דחה טענות לכל התגלות אלוהית והאמונה שלו הייתה זו של פילוסוף וסגפן, שעבורו ההיגיון מספק מדריך מוסרי, והסגולה היא פרס בפני עצמה.
ניצוץ האבן
הספקנות הדתית שלו והשקפותיו האנטי-דתיות החיוביות חרגו מעבר לאסלאם וכללו גם את היהדות והנצרות. אל-מערי ציין כי נזירים במנזריהם או מאמינים במסגדיהם עקבו בעיוורון אחר אמונות המקום שלהם: אם היו נולדים בקרב מגים או צאבים, היו הופכים למגים או צאבים. בסיכום השקפתו על דת מאורגנת, הוא הצהיר פעם: "תושבי הארץ הם משני סוגים: אלה עם מוח, אבל ללא דת, ואלה עם דת, אבל ללא מוח."
אל-מערי היה סגפן, שוויתר על תאוות עולם וחי מבודד מאחרים בזמן שיצר את יצירותיו. הוא התנגד לכל צורות האלימות. בבגדאד, למרות שהתקבל היטב, החליט לא למכור את כתביו, מה שהקשה עליו לחיות. אורח חיים סגפני זה הושווה למחשבה דומה בהודו בתקופתו.
בשנותיו המאוחרות של אל-מערי הוא בחר לוותר על צריכת בשר או כל מוצר מן החי אחר. הוא כתב:
> אל תאכל שלא בצדק דג שהמים נתנו, > ואל תחשוק כמאכל בבשרם של בעלי חיים שחוטים, > או בחלב הלבן של אמהות שייעדו אותו לצאצאיהן, לא לגבירות נעלות. > ואל תצער את הציפורים התמימות על ידי לקיחת ביצים; > כי אי-צדק הוא הגרוע שבפשעים. > וחסוך את הדבש שהדבורים משיגות בחריצות > מפרחי צמחים ריחניים; > כי הן לא אגרו אותו כדי שיהיה שייך לאחרים, > ולא אספו אותו למען פרס ומתנות. > רחצתי את ידיי מכל זה; והלוואי ש > הייתי תופס את דרכי לפני ששערותיי הלבינו
**אנטי-נטליזם**
הפסימיות הבסיסית של אל-מערי באה לידי ביטוי בהמלצתו האנטי-נטליסטית שלא להוליד ילדים, כדי לחסוך מהם את כאבי החיים. בקינה שחיבר על אובדן קרוב משפחה, הוא משלב את צערו עם תצפיות על ארעיות החיים האלה:
> רכך את צעדך. נדמה לי שפני האדמה הם רק גופות של מתים, > לך לאט באוויר, כדי שלא תדרוך על שרידי משרתי האל.
האפיטף שחיבר אל-מערי בעצמו, על קברו, קובע (בנוגע לחיים ולהיוולד):
> "פשע זה נעשה על ידי אבי - כלפיי, אך מעולם לא על ידי כלפי איש."
השקפות מודרניות
אל-מערי שנוי במחלוקת גם היום כפי שהיה ספקן כלפי האסלאם, הדת הדומיננטית בעולם הערבי. בשנת 2013, כמעט אלף שנים לאחר מותו, חזית א-נוסרה, שלוחה של אל-קאעידה, ערפה את ראשו של פסל של אל-מערי במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. הפסל עוצב על ידי הפסל פתחי מוחמד. המניע מאחורי העריפה שנוי במחלוקת; תאוריות נעות בין העובדה שהיה כופר לבין העובדה שיש המאמינים שהוא קשור למשפחת אסד.
ובכל זאת, אל-מערי מכונה לעיתים אחד מגדולי המשוררים הערבים הקלאסיים. יש שמתחו קווים בינו לבין המשורר הרומי לוקרטיוס, וכינו אותם פרוגרסיביים לזמנם.
יצירות
אוסף מוקדם של שיריו הופיע כ'ניצוץ האבן' (Saqt al-zand). אוסף השירים כלל שבחים לאנשים בולטים בחלב ולשליט החמדאני סעד א-דאולה. הוא זכה לפופולריות רבה וביסס את המוניטין שלו כמשורר. כמה שירים באוסף היו על שריון.
אוסף שני, מקורי יותר, הופיע תחת הכותרת 'הכרח המיותר' (Luzum ma lam yalzam), או פשוט 'הכרחים' (Luzumiya). הכותרת מתייחסת לאופן שבו אל-מערי ראה את עסק החיים ומרמזת על המורכבות המיותרת של סכימת החריזה שבה השתמש.
יצירתו השלישית המפורסמת היא יצירת פרוזה הידועה בשם 'איגרת הסליחה' (Resalat Al-Ghufran). היצירה נכתבה כתגובה ישירה למשורר הערבי אבן אל-קאריח (Ibn al-Qarih), שאותו אל-מערי לועג על השקפותיו הדתיות. ביצירה זו, המשורר מבקר בגן עדן ופוגש את המשוררים הערבים של התקופה הפגאנית. השקפה זו משותפת למלומדים אסלאמיים, שלעיתים קרובות טענו כי ערבים טרום-אסלאמיים אכן מסוגלים להיכנס לגן עדן.
בשל ההיבט של שיחה עם הנפטרים בגן עדן, 'איגרת הסליחה' הושוותה ל'קומדיה האלוהית' של דנטה שהגיעה מאות שנים לאחר מכן. צוין גם כי היצירה דומה ל'ריסאלה א-תוואבע וא-זוואבע' של אבן שוהייד (Ibn Shuhayd), אם כי אין הוכחה לכך שאל-מערי קיבל השראה מאבן שוהייד ואין גם הוכחה לכך שדנטה קיבל השראה מאל-מערי. על פי הדיווחים, אלג'יריה אסרה על 'איגרת הסליחה' ביריד הספרים הבינלאומי שנערך באלג'יר ב-2007.
'פסקאות ותקופות' (Al-Fusul wa al-ghayat) הוא אוסף של דרשות. היצירה כונתה גם פרודיה על הקוראן.