עבדול חמיד השני: הסולטן ששלט באמצעות פח ותעשיית עץ עדינה
הוא נשא אקדח לכל מקום, קרא כל סיפור של שרלוק הולמס שיכול היה למצוא, ובנה בעצמו רהיטים שעדיין עומדים בארמונות עות'מאניים. הוא גם הקים את אחת מרשתות המשטרה החשאית המקיפות ביותר במאה התשע-עשרה ופיקח על טבח של כ-300,000 ארמנים. מעטים השלטים שמשלבים אומנות ביתית וטרור ממלכתי בצורה כה מלאה כמו עבדול חמיד השני, הסולטן העות'מאני האחרון שהפעיל כוח אבסולוטי אמיתי.
נולד לתוך אימפריה גוססת
עבדול חמיד נולד ב-21 בספטמבר 1842, בארמון טופקאפי או צ'יראגן בקונסטנטינופול, בנם של הסולטן אבדיลมג'ית הראשון (Abdülmecid I) וטירימוג'גאן קادין (Tirimüjgan Kadın), פילגש צ'רקזית שנפטרה כשהיה בן אחת עשרה; לאחר מכן הוא גודל כבנו המאומץ של אשתו החוקית של אביו, פרסטו קادין (Perestu Kadın). הוא עלה לכס המלכות ב-31 באוגוסט 1876, בגיל שלושים ושלוש, לאחר שדודו עבדולעזיז (Abdülaziz) הודח ואחיו מורاد החמישי (Murad V), ששלט רק בקצרה, הוסר עקב מחלת נפש – שתי הדחות ברצף מהיר שהיו מעצבות את כל תקופת שלטונו של עבדול חמיד דרך פרנויה קבועה ומבוססת היטב לגבי הדחתו שלו.
חוקה שהוענקה ואז נלקחה בחזרה
הוא עלה לשלטון בעיצומו של המשבר המזרחי הגדול – פשיטת רגל אימפריאלית, התקוממויות בבלקן ומלחמה מתקרבת עם רוסיה – ותחת לחץ מצד הטורקים הצעירים הרפורמיסטים, פרסם את החוקה הראשונה של האימפריה בדצמבר 1876, שהקימה פרלמנט דו-בתي. המחוה התבררה כקצרת ימים. לאחר מלחמת רוסיה-טורקיה ההרסנית של 1877–1878 וחוזה סן סטפנו המעניש, השעה עבדול חמיד את החוקה בפברואר 1878 ופיזר את הפרלמנט, ובכך החל שלושה עשורים של שלטון אוטוקרטי אישי מארמון יילדיז (Yıldız Palace), תקופה שההיסטוריונים העות'מאניים מכנים איסטיבדاد (İstibdad), או "עריצות".
מנגנון הדיכוי
בשל לבדו, עבדול חמיד בנה מדינת מעקב משוכללת: סוכנות הביון של יילדיז ורשת מודיעים (Umur-u Hafiye) שהגיעו לבתי ספר, שתוכניות הלימודים שלהם נבדקו אחר סימני מחאה, ומשטר צנזורה קפדני על העיתונות. שריו הוקטנו למזכירים; כל כוח הניהול האמיתי ריכז בארמון. תקופה זו, יותר מאשר ההפוגה החוקתית, היא שמגדירה את המוניטין ההיסטורי שלו.
מעשי הטבח החמידיים
ההאשמה הקשה ביותר נגד שלטונו הגיעה בשנות ה-90 של המאה ה-19. כאשר קהילות ארמניות דרשו רפורמות שהובטחו בקונגרס ברלין ב-1878, עבדול חמיד הגיב בחימוש יחידות פרשים כורדיות ותורקמניות בלתי סדירות, רגימנטים של חמידיה (Hamidiye), והעניק להם חסינות יעילה מפני העמדה לדין. האלימות שהתקבלה, שהרגה כ-300,000 ארמנים, נודעה בעולם כטבח החמידי והעניקה לעבדול חמיד את הכינוי "הסולטן האדום" או "הסולטן העקוב מדם" בעיתונות המערבית. ב-1905 ניסתה הפדרציה המהפכנית הארמנית להתנקש בחייו באמצעות מכונית תופת שהרגה עשרים וששה בני אדם ופצעה חמישים ושמונה; עבדול חמיד שרד בהפרש של רגעים, לאחר שאיחר ביציאה ממסגד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דיפלומטיה, פאן-אסלאמיזם וציונות
עבדול חמיד ניהל מדיניות חוץ של תמרון בין המעצמות האירופיות, נטה לעבר גרמניה לאחר שצרפת כבשה את טוניס ב-1881 ובריטניה כבשה למעשה את מצרים ב-1882; הוא אירח את הקיסר וילהלם השני פעמיים והביא קצינים גרמנים לארגן מחדש את הכספים והצבא העות'מאניים. מבית ומחוץ, הוא נשען בכבדות על תוארו הנטען כח'ליף, וקידם פאן-אסלאמיזם כדי לגייס אוכלוסיות מוסלמיות הן בתוך גבולות האימפריה והן מחוצה לה – אסטרטגיה משמעותית מספיק עד שממשלת ארצות הברית, ב-1898, ביקשה ממנו להתערב אצל המורדים המוסלמים בפיליפינים, בקשה שנענתה בחיוב. כאשר נציגיו של מנהיג הציונות תודור הרצל חיפשו את תמיכתו בבית מנוחה יהודי בפלסטינה ב-1896, עבדול חמיד סירב על הסף, ועל פי הדיווחים אמר להם: "אני לא יכול למכור רגל אחת של אדמה זו; היא לא שייכת לי אלא לעמי".
מודרניзация אמיתית
כנגד הדיכוי, שלטונו של עבדול חמיד הניב פיתוח מוסדי אמיתי. הוא ייסד שמונה עשרה בתי ספר מקצועיים, וב-1900 את דარולפונון (Darülfünûn), המוסד שהפך לאוניברסיטת איסטנבול, לצד חמישים ואחד בתי ספר תיכוניים חדשים שנבנו בין 1882 ל-1894. הוא הרחיב קווי טלגרף ומסילות ברזל באופן דרמטי, חיבר את קונסטנטינופול לווינה עד 1883 ולבסוף לקו האוריינט אקספרס לפריז; מסילות הברזל של בגדד והג'ג'ז המסייעות לגרמניה הלכו בעקבותיהן, כאשר האחרונה הקלה על המסע לעולי רגל מוסלמים הנוסעים למכה. הוא גם חתם על אמנת בריטניה-עות'מאן של 1880 וחקיקה מאוחרת יותר שהגבילה את העבדות בתוך האימפריה.
חיים פרטיים של נגרות ושרלוק הולמס
הרחק ממלאכת המדינה, עבדול חמיד היה נגר מוכשר שרהיטיו בעבודת יד נשארים בתצוגה בארמונות עות'מאניים, חובב אופרה שתרגם אופרות אירופיות לטורקית ואירח אמנים כולל שרה ברנאר, וקורא נלהב של סיפורי שרלוק הולמס – מספיק כדי להעניק לארתור קונאן דויל את אות המג'ידייה (Order of the Medjidie) העות'מאני ב-1907. הוא תרגל סופיזם של השאד'יליה (Shadhili Sufism), לאחר שהשתתף בשיעורים במסווה לפני עלייתו לשלטון, ומאוחר יותר הקים לודג' סופי בתוך שטחי הארמון.
נפילה וגלות
בתי הספר שבנה ייצרו לבסוף את האופוזיציה שסיימה את שלטונו. קצינים משכילים התארגנו כטורקים הצעירים, וביולי 1908 אילץ ועדת האחדות והקידמה את עבדול חמיד, לנוכח חיילים שצעדו אל איסטנבול, להחזיר את חוקת 1876 ולבטל את הצנזורה והמשטרה החשאית. מהפכת נגד באפריל שלאחר מכן החזירה קצרות את סמכותו האישית, אך צבא הפעולה של הוועדה – כאשר מוסטפא כמאל הצעיר משמש כראש מטה – כבש מחדש את הבירה, ועבדול חמיד הודח רשמית ב-27 באפריל 1909, והוחלף על ידי אחיו מחמד החמישי. הוא העביר את גלותו תחילה בסלוניקי ולאחר מכן בארמון ביילרביי (Beylerbeyi Palace) בקונסטנטינופול, כשהוא מעסיק את עצמו בזיכרונות ובנגרות עד מותו ב-10 בפברואר 1918, בגיל שבעים וחמש.
מדוע עבדול חמיד נקרא גאון
כל טענה לגאונות עבור עבדול חמיד נשענת על כישוריו כשורד וכמפעיל פוליטי פנימי ולא על כל הבחנה אינטלקטואלית או יצירתית. הוא ירש אימפריה בקריסה כלכלית וטריטוריאלית והחזיק בכוח אישי במשך למעלה משלושה עשורים באמצעות מנגנון משוכלל במיוחד של מעקב, צנזורה ופטרונות – רמת שליטה פוליטית שכמה היסטוריונים זוקפים לזכותה כממשל יעיל במצב פגיע באמת. המודרניזציה של החינוך, הרכבת ותשתית הטלגרף שלו, שנבנו על גבי רפורמות טאנזימאט (Tanzimat) מוקדמות, מראה שליט המסוגל לתכנון מוסדי לטווח ארוך אפילו בזמן ששלט באוטוקרטיה.
אותו טיעון מתמוטט, לעומת זאת, מול תוכן מה ששלטונו עשה בפועל. מעשי הטבח החמידיים לא היו אלימות אקראית אלא בחירת מדיניות – חימוש מכוון של כוחות בלתי סדירים כדי לטרור אוכלוסייה אזרחית שממשלתו שפטה כבלתי נוחה – ומספר ההרוגים שהתקבל, כ-300,000 איש, הוא אחד מההריגות המאורגנות הגדולות ביותר של המדינה בעידן שלפני המאה העשרים. המחקר הטורקי המודרני, במיוחד מאז שנות ה-2000, פעל לשיקום המוניטין שלו, והציג אותו כמודרניזטור יעיל מול מורשתו החילונית של אטאטורק; רוויזיוניזם זה הוא אמיתי ומתועד, אך הוא אינו מוחק את מעשי הטבח או מנגנון הדיכוי שהגדירו את שלושת העשורים של שלטונו האישי. כל ערמומיות טקטית שהחזיקה אותו בשלטון שייכת לאותו ספר חשבונות כמו הזוועות שאותה ערמומיות הפכה לאפשרית.
מורשת
עבדול חמיד השני נותר אחד השליטים השנויים במחלוקת ביותר בהיסטוריה – מנוח על ידי אחדים כיד החזקה האחרונה להחזיק אימפריה קורסת יחד ולמודרניזציה שלה, ומגונה על ידי אחרים, עם ראיות מוצקות, כאדריכל הטבח הממומן על ידי המדינה – והוויכוח הבלתי פתרון הזה ממשיך להתנהל בפוליטיקה הטורקית יותר ממאה שנים לאחר מותו.