עבדו דיוף: הטכנוקרט שהודה בהפסדו
ב-19 במרץ 2000, נשיא סנגל המכהן צפה בתוצאות הסיבוב השני של הבחירות וראה מספר שסיים את הקריירה שלו: 41.5 אחוזים לעומת 58.5 אחוזים של עבדוליי ואד (Abdoulaye Wade). ארבעים שנות שלטון המפלגה הסוציאליסטית בסנגל נעצרו שם. עבדו דיוף (Abdou Diouf) לא ערער על הספירה, לא קרא לצבא ולא עיכב את התהליך. הוא הודה בהפסדו ועזב את תפקידו ב-1 באפריל. ואד, האיש שבילה עשור במעצרים וברדיפות מצד ממשלו של דיוף, הציע מאוחר יותר שיריבו הוותיק ראוי לפרס נובל לשלום רק על כך שפינה את הכיסא.
בנו של הדוור
דיוף נולד ב-7 בספטמבר 1935 בלוגה (Louga), במה שהיה אז מערב אפריקה הצרפתית, בנם של דוור ומשפחה מבית ג'וף (Joof) — אב סררי (Serer), אם הלפולארית (Halpulaar), ובית שבו נהגו באדיקות באסלאם. הוא התחנך בתיכון פיידרב (Lycée Faidherbe) בסן-לואי, בית הספר שעיצב רבים ממעמד המנהל של הטריטוריה הקולוניאלית, ולאחר מכן למד משפטים באוניברסיטת דקר לפני שהמשיך לסורבון בפריז, שם סיים את תוארו ב-1959.
הוא חזר לסנגל ב-1960, שנת העצמאות, והמדינה קלטה אותו כמעט מיד. בספטמבר 1960 הוא היה מנהל שיתוף הפעולה הטכני הבינלאומי; בנובמבר היה עוזר למזכיר הכללי של הממשלה; וביוני 1961, מזכיר כללי של משרד ההגנה. הוא הצטרף לאיחוד הפרוגרסיבי הסנגלי — שלימים הפך למפלגה הסוציאליסטית — ב-1961. מה שבא לאחר מכן נראה פחות כקריירה פוליטית ויותר כסיור שיטתי במנגנוני השלטון: מושל סינה-סלום (Sine-Saloum) בין 1961 ל-1962, מנהל לשכה במשרד החוץ ב-1962, מנהל הלשכה של הנשיא לאופולד סנגור (Léopold Senghor) בין 1963 ל-1965, מזכיר כללי של הנשיאות בין 1964 ל-1968, ושר התכנון והתעשייה בין 1968 ל-1970.
נבחר כי היה בטוח
כאשר סנגור השיב את משרת ראש הממשלה ב-1970, החישוב שלו היה הגנתי. סנגל כבר שרדה ניסיון אחד לפגוע בסדר החוקתי שלה, והנשיא-המשורר רצה סגן שיוכל לנהל את המדינה בלי להיות מסוגל להשתלט עליה. דיוף התאים בדיוק: מנהל מהימן ללא בסיס כוח עצמאי משלו, ללא אזור שהיה מזוהה עמו, וללא סיעה שנשמעה לו. הוא הפך לראש ממשלה ב-26 בפברואר 1970 והחזיק בתפקיד כמעט אחת-עשרה שנים, עד 31 בדצמבר 1980.
לאחר מכן, ב-1 בינואר 1981, עשה סנגור דבר שלא נשמע כמותו באפריקה של אותו עשור — הוא התפטר מרצונו לטובתו של דיוף. המנהל ירש מדינה. הוא עתיד היה לנהל אותה במשך תשע-עשרה שנים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פתיחת הזירה
האינסטינקט הראשון של דיוף בשלטון היה להרחיב את הפתח האלקטורלי. בעוד המערכת של סנגור התירה ארבע מפלגות, בבחירות של דיוף ב-1983 התמודדו ארבע-עשרה. הוא ניצח בהן עם 83.5 אחוזים — נתון המעיד באותה מידה על אחיזת המכהן בשלטון כמו על הפתיחות. המגבלות ניכרו מהר. כאשר מפלגות האופוזיציה ניסו להקים חזית משותפת ב-1985, החוקה עמדה בדרכן: קואליציות נאסרו, וכך קוטביות נכתבה בחוק.
בחירות פברואר 1988 היו המבחן המכוער. דיוף קיבל 72.3 אחוזים מול 25.8 האחוזים של עבדוליי ואד, על רקע טענות להונאה שהוציאו את תומכי ואד לרחובות. התשובה של דיוף הייתה מצב חירום ומעצר של יריבו עד מאי. זהו הפרק שמסבך ביותר את המוניטין המאוחר שלו כדמוקרט חסד: האיש שעזב בשקט בשנת 2000 כלא, שנים-עשר שנים קודם לכן, את היריב שהביס אותו.
הוא נבחר מחדש בפברואר 1993 ברוב של 58 אחוזים, לכהונה של שבע שנים. עד הסיבוב הראשון של פברואר 2000 החישוב התהפך — 41.3 אחוזים לדיוף מול 30.1 אחוזים לוואד, כשהאופוזיציה חופשית להתאחד מאחורי ואד בסיבוב השני. זה מה שקרה, ודיוף הפסיד.
האזור והמגפה
שתי החלטות מגדירות את מאזן ההישגים המהותי שלו. הראשונה הייתה אזורית ונכשלה. ב-12 בדצמבר 1981 הסכימה סנגל על קונפדרציה עם גמביה השכנה, שהוקמה רשמית ב-1 בפברואר 1982 — סנגמביה, ניסיון לגרום לשתי מדינות להתנהג כאחת. היא התפרקה ב-1989, אותה שנה שבה פרצה מלחמת הגבול בין מאוריטניה לסנגל באפריל, שהביאה לאלימות אתנית ולניתוק דיפלומטי עם נואקשוט. חלום האינטגרציה של מערב אפריקה התנגש במציאות שאף בוחר לא ביקש זאת.
השנייה הצליחה, והיא ההישג שלעיתים קרובות מושמט מההספד הפוליטי. מ-1986 — מוקדם מאוד, כשממשלות רבות עדיין הכחישו את קיומה של הבעיה — הריץ ממשלו של דיוף תוכנית מקיפה למודעות לאיידס באמצעות התקשורת, בתי הספר ומערכת של עבודת מין מוסדרת. שיעור ההדבקה בסנגל נשאר מתחת ל-2 אחוזים בעוד המגפה מכה בחלק ניכר מהיבשת. זו הייתה בריאות הציבור כמדינאות, וזה עבד.
בחוץ, הוא כיהן כיו"ר ארגון אחדות אפריקה פעמיים, ב-1985–1986 וב-1992–1993, והוביל את ה-ECOWAS, את הוועידה האסלאמית ואת ה-G-15. הוא היה שותף מרכזי בהקמת מכון גורה (Gorée Institute). ב-20 באוקטובר 2002, בפסגת ביירות, הוא נבחר פה אחד למזכיר הכללי של לה פרנקופוני (La Francophonie), לאחר שיריבו היחיד אנרי לופס (Henri Lopes) פרש. הוא נכנס לתפקידו ב-1 בינואר 2003, נבחר מחדש בבוקרשט ב-2006, וכיהן עד 31 בדצמבר 2014 — שתים-עשרה שנים שבהן ניהל את הביטוי המוסדי של העולם דובר הצרפתית.
מדוע עבדו מכונה גאון
המילה אינה מתיישבת בטבעיות על דיוף, והטיעון הישר חייב להתחיל בהודאה בכך. דבר בהישגיו אינו מקורי מבחינה אינטלקטואלית; הוא לא כתב דוקטרינה, לא ייסד אסכולה מחשבתית, ולא הפיק דבר הניתן להשוואה לשירה ולפילוסופיה של האיש שקידם אותו. הכישרון שלו היה מסוג אחר ופחות נוצץ: יכולת יוצאת דופן למדינה המנהלית — החזקת מנגנון שלם בראשו, מעבר דרך שמונה תפקידים בכירים בעשור מבלי להיכשל באף אחד מהם, וקבלת אמון מנשיא דווקא משום שהיה מוכשר ובלתי מאיים בעת ובעונה אחת.
מקום שבו טענה למשהו מעבר לכישרון אכן קיימת היא במידת הריסון. דיוף קיבל פעמיים החלטות שפעלו נגד האינטרס האישי שלו: פתיחת המערכת המפלגתית לארבע-עשרה מתחרים כאשר ארבע היו מספיקות, וקבלת תבוסה בשנת 2000 שרבים מבני דורו היו מבטלים. הערת הנובל של ואד היא הדבר הקרוב ביותר בתיעוד לפסק דין חיצוני, ומאלף שהשבחים הם על מה שדיוף בחר שלא לעשות. טיעון הנגד משמעותי ושייך לאותה פסקה: מצב החירום של 1988, כליאתו של ואד, האיסור החוקתי על קואליציות שקיבע את הזירה עוד לפני הטלת פתק אחד, ופרויקט סנגמביה שקרס תוך שמונה שנים. הוא לא היה בעל חזון. הוא היה מנהל טוב מאוד שברגע האחד שבו זה היה חשוב ביותר, בחר בחוקה על פני עצמו. זה נדיר יותר מגאונות ואין לבלבל בינו לבין גאונות.
מורשת
המוניטין של סנגל כאחת הדמוקרטיות העמידות יותר באפריקה נשען בחלקו על העובדה שמפלגת השלטון שלה הפסידה, וקיבלה את ההפסד. תקופת הפוסט-נשיאות של דיוף — הפרנקופוניה, קרן סרג'יו ויירה דה מלו, קרן שיראק (Fondation Chirac), וועדת המידע והדמוקרטיה — הרחיבו את אותו טמפרמנט מוסדי באמצעים אחרים. הוא מחזיק בצלב הגדול של המסדר הלאומי של האריה של סנגל, בלגיון הכבוד של צרפת, ובתואר אבירות כבוד של האימפריה הבריטית. המעשה המשמעותי ביותר שלו ארך אחר צהריים אחד ודרש ממנו לא לעשות דבר בכלל.