אבי וומבאך: הנגיחה שנשמעה ברחבי העולם
בדקה ה-122 של רבע גמר גביע העולם ב-2011 מול ברזיל, כשארצות הברית הייתה במרחק בעיטה אחת מהדחה, אבי וומבאך התרוממה מעל ההגנה ונגחה שער שעדיין נחשב, לפי הנתונים, לשער המאוחר ביותר שנכבש אי פעם בתולדות גביע העולם. זו התמונה היחידה שרוב האנשים נושאים איתם עליה, אך היא רק התו הגבוה ביותר בקריירה של שני עשורים שנבנתה על עבודה בלתי פוסקת, פיזית ולא זוהרת באוויר.
ילדות שנבנתה למאבק ברחבה
וומבאך נולדה ב-2 ביוני 1980 ברוצ'סטר, ניו יורק, הצעירה מבין שבעה ילדים. היא החלה לשחק כדורגל בגיל ארבע, בעקבות אחותה לורה, בזמן שאמה למדה את המשחק בעצמה מספר בספרייה. אחיה הגדולים השתמשו בדיסקיות הוקי למטרות אימון ואף אחד מששת אחיה לא נתן לה לנצח בשום דבר. החינוך הזה, לדבריה, חישל את היתרון התחרותי שמאוחר יותר הטיל אימה על הגנות בינלאומיות. בתיכון 'גבירתנו של הרחמים' ברוצ'סטר היא כבשה 142 שערים, ולאחר מכן קיבלה מלגת ספורט מלאה לאוניברסיטת פלורידה, שם עזרה לקבוצת ה'גייטורס' לזכות באליפות ה-NCAA הראשונה שלהן ב-1998.
מטירונית למלכת השערים
וומבאך הפכה למקצוענית בקבוצת 'וושינגטון פרידום' מליגת ה-WUSA ונבחרה לרוקית השנה של הליגה ב-2002, אותה שנה שבה כבשה את שערה הבינלאומי הראשון נגד פינלנד, לאחר שהופיעה לראשונה בנבחרת ארה"ב בספטמבר הקודם נגד גרמניה. עלייתה משם הייתה יציבה ולא פתאומית: מדליית זהב אולימפית ב-2004, שבה כבשה ארבעה שערים וקבעה שיא אמריקאי, הופעה שלישית בגביע העולם ב-2007 שבה כבשה שישה שערים, וסדרה של תארי כדורגלנית השנה של ארה"ב לאורך העשור — 2003, 2004, 2007, 2010, 2011 ו-2013. עד פרישתה היא כבשה 184 שערים בינלאומיים, הסך השני בגובהו בתולדות הספורט עבור כל שחקן, גבר או אישה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הנגיחה שהגדירה קריירה
השער נגד ברזיל ב-2011 עשה יותר מאשר להציל משחק. הוא זכה בפרס ה-ESPY של ESPN למהלך השנה, עזר לוומבאך לקחת הביתה את 'נעל הארד' ו'כדור הכסף' באותו גביע עולם, והפך לרגע המזוהה איתה בכל פעם שהקריירה שלה מסוכמת. בשנה שלאחר מכן, 2012, פיפ"א בחרה בה לכדורגלנית השנה בעולם. ב-2011 היא גם הפכה לכדורגלנית הראשונה מכל מגדר שנבחרה לספורטאית השנה של סוכנות הידיעות 'אסושיאייטד פרס'. היא סגרה את הקריירה בשיא ב-2015, כשזכתה בגביע העולם עם ארצות הברית לפני שפרשה בדצמבר, ובאותה שנה נכללה ברשימת 100 האנשים המשפיעים של 'טיים'. היא נכנסה להיכל התהילה של הכדורגל הלאומי ב-2019 וקיבלה פרס אייקון של ESPY ב-2016.
גוף שנבנה אחרת, וגאה בכך
המשחק של וומבאך מעולם לא עסק בעידון בחללים צפופים. הוא עסק בזכייה בכדור באוויר, ספיגת מגע וסיום נגיחות ששחקניות אחרות לא היו מנסות. היא דיברה על המבנה הפיזי שלה במונחים אלו בדיוק: "הגוף שלי שונה מאוד מרוב הנשים האחרות. אני רוצה להראות לאנשים שלא משנה מי אתה, לא משנה מה הצורה שלך, זה עדיין יפה." זוהי הצהרת זהות לא פחות מאשר טקטיקה — ספורטאית שבנתה קריירה של היכל תהילה על כוח ותזמון ולא על המבנה הקטן והמהיר שמוערך לעיתים קרובות בכדורגל נשים.
חשבון נפש, ודיווח כנה
סיפורה של וומבאך אינו חופשי מפניות קשות. באפריל 2016, חודשים לאחר פרישתה, היא נעצרה בפורטלנד, אורגון, בגין נהיגה תחת השפעת אלכוהול והודתה באשמה. מאוחר יותר חשפה באוטוביוגרפיה שלה כי נאבקה בהתמכרות לתרופות מרשם ואלכוהול במשך שנים לפני אותו מעצר, ואמרה כי נותרה פיכחת לאחר מכן. היא הייתה גלויה לגבי אותה תקופה בפומבי, ומסגרה אותה כחלק מדיווח מלא וכנה יותר על קריירה שנראתה מבחוץ לא מסובכת.
מדוע אבי מכונה גאונה
כינויה של וומבאך כגאונה מותח את המילה מעבר למקומה הרגיל ברעיונות לעבר משהו ספציפי יותר: שליטה מדהימה וניתנת לשחזור במיומנות פיזית אחת תחת לחץ. הכישרון שלה היה תזמון אווירי — קריאת מעוף הכדור, מיקום שניים או שלושה מגנים, והריצה שלה, ואז הגעה לנקודת המגע המדויקת בעוצמה ובדיוק מספיקים כדי לנצח שוער, שוב ושוב, במשך יותר מעשור. זהו אינו אינטלקט במובן המסורתי; זוהי מיומנות מוטורית ומרחבית מאומנת מאוד, ששוכללה באמצעות התחרותיות המונעת על ידי האחים בילדותה ואלפי חזרות. פיפ"א אישרה למעשה את הסופרלטיב כשבחרה בה לכדורגלנית השנה ב-2012, ו-ESPN עשתה זאת כשנתנה לה את פרס מהלך השנה על נגיחה בודדת. הטיעון הנגדי הכנה ברור באותה מידה: וומבאך לא הייתה כדרנית מסחררת, טקטיקנית הגנתית או מוסרת יצירתית, וחלק גדול מהערך שלה הגיע מסגנון פיזי שהעניש את גופה והתקיים לצד מאבק אישי אמיתי. הגאונות שלה, אם המילה חלה בכלל, היא צרה וספציפית — הנגיחה — אך בתוך הטווח הצר הזה, מעט שחקנים בהיסטוריה של הספורט עשו זאת טוב יותר.
מורשת
וומבאך פרשה כמבקיעה הפורה ביותר, באותה עת, בהיסטוריה של הכדורגל הבינלאומי, ומספרה נותר נקודת התייחסות לאבולוציה של הספורט בארצות הברית. מעבר למגרש, היא הפכה לקול ציבורי בנושאי דימוי גוף, פיכחון ושוויון בספורט נשים, ונשארה מעורבת במשחק כבעלים משותפת של 'אנג'ל סיטי'. הנגיחה נגד ברזיל נותרה כקיצור לקריירה שהוגדרה על ידי התייצבות, שוב ושוב, ברגע האחד שהיה הכי חשוב.